למה רק היום נזכרנו במצפון של הח”כים? האם זה בגלל שהציבור רגיש מספיק כדי להבחין בין ההסכם הקואליציוני הנוכחי לבין המשמעת הקואליציונית ה”רגילה”, או שפשוט לא עצרנו לחשוב על זה?

מאת: פולינה סקלארבסקי

שלושה ימים גועשים ורועשים מספק לנו השבוע האחרון. הרבה מההתרחשות ברשת קורית סביב שתי הצעות חוק שנוגעות באופן ישיר לשיטת הממשל בישראל, מה שאומר בתרגום חופשי – לכל אחד ואחת מאיתנו.

הראשונה היא תיקון לחוק הממשלה: חוק המשילות והעלאת אחוז החסימה (או “חוק המשילות”) המבקשת, בין היתר, להעלות את אחוז החסימה ל 3.25%, (במקום 2% היום). מפלגות שלא היו עוברות את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-19 אילו היה אחוז החסימה עומד על 3.25 כפי שמבקשים בהצעה: קדימה, בל”ד, חד”ש.

השנייה היא חוק יסוד: משאל עם המבקשת “לעגן בחוק–יסוד את החובה לערוך משאל עם לצורך אישור הסכמים מדיניים או החלטות ממשלה חד–צדדיות שלפיהם לא יחולו עוד המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל על שטחים משטחי המדינה”.

אנחנו בסדנא טובים בנתונים, אז ריכזתי כאן כמה שאולי לא נתקלתם בהם בפיד:

אי אמונה בחוק לא (בהכרח) פוטרת ממשמעת סיעתית

טל שניידר כותבת בפלוג: “האם חברת (ה)כנסת קול חייבת את האמון שלה לציבור לפעול על פי מצפונה והאידיאולוגיה שלה או שהיא חייבת את האמון שלה לראש המפלגה שלה? כשהיא באה ואומרת מפורשות מפורשות, שחור על גבי פייסבוק, שאינה מאמינה בחוק שעבורו היא מצביעה, האם אין לה אחריות לתת ביטוי לעמדה של(ה) באמצעות הקול שלה?”

משמעת קואליציונית היא אחד מעמודי התווך של כל פרלמנט, והיא מאפשרת להחלטות להתקבל על סמך מצע אידיאולוגי של המפלגות, בניגוד לרצונות אישיים של חברי הכנסת. עשו לעצמכם תרגיל בדמיון מודרך: איך היה נראה תהליך החקיקה אם כל חבר כנסת היה פועל לפי צו מצפונו האישי – האם חוקים היו מצליחים לעבור? האם לא היו המפלגות הופכות למיותרות? אלה הטיעונים שנשמעים בכל פעם כשעולה על סדר היום עיקרון המשמעת הקואליציונית. הנה למשל פוסט של ח”כ רובי ריבלין באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

ואכן, נתוני כנסת פתוחה מראים שמשמעת סיעתית היא דבר שבשגרה. אף סיעה, גם לא באופוזיציה, לא שוברת משמעת סיעתית כמעט בכלל. הנה הנתונים:

וכשמדובר במשמעת קואליציונית או אופוזיציונית, המצב לא שונה בהרבה. גם הסיעה הכי מרדנית (ש”ס במקרה של הכנסת ה-19) לא יורדת מ-94% הצבעה יחד עם המחנה שלה. כך שגם בלי הסכם הבנות מיוחד הקואליציה היא יצור די ממושמע. הנה הנתונים:

עם חוקים ובלי קיזוזים

בדף הפייסבוק של כנסת פתוחה מצאתי פוסט על כתבת ynet החושפת את “מסמך ההסכם בין חברי הקואליציה להצביע כולם פה אחד על שלושת החוקים (כולל חוק הגיוס) הגדולים שעולים השבוע וכך הפך הבלתי פורמלי לפורמלי”. עוד מאותו פוסט: “כמו בכל דבר בפוליטיקה, יש פורמלי ולא פורמלי. בפורמלי, בבירוקרטי, הכל צריך להיות רשום וחתום, אחרת הוא לא קיים. בלא פורמלי, מתקיימות המון מחוות – קול, מבטים, לחיצות ידיים. גם בקואליציה קיים פורמלי, אפילו יש מסמך בשם “הסכם קואליציוני”, אבל רוב הדברים בה כנראה, מתבצעים בלא פורמלי.”

מהו הלא פורמלי? אחד המנגנונים השגרתיים הוא שיטת הקיזוזים. אם חבר כנסת מהקואליציה מחליט לא להגיע להצבעה (למשל כי אינו תומך בה ואינו רוצה לשבור משמעת קואליציונית – להתנגד או להימנע) הוא קובע עם חבר כנסת אחר, מהאופוזיציה, שלא יגיע גם הוא וכך לא יפגע מאזן הקולות בהצבעה. כלי אחר שעומד לרשות חבר הכנסת הוא כמובן הגשת הסתייגויות לחוק, שיכולות לגרום לשינוי הנוסח ובכך לקרב אותו לעמדת הח”כ. שני הכלים הללו לא עומדים השבוע לרשות חברי הכנסת. מנסחי ההסכם מודעים לכלים אלה ומוציאים אותם משימוש.

אז למה רק היום חשוב לנו המצפון של הח”כים?

כולם קוראים לחברי הכנסת שלא להיות “בובות”. אבל חשוב גם לזכור, שאזרחי ישראל לא בחרו בעדי קול אישית, אלא במפלגת יש עתיד, והמשמעת הקואליציונית נועדה להבטיח בדיוק את זה. אז למה רק היום נשמעות הצעקות בכיכר הוירטואלית, האם זה בגלל שהציבור רגיש מספיק כדי להבחין בין ההסכם הקואליציוני הנוכחי לבין המשמעת הקואליציונית ה”רגילה”, או שפשוט לא עצרנו לחשוב על זה?