ביום שני הייתי בכנסת, בישיבה משותפת של ועדת הבריאות וועדת הפנים והגנת הסביבה. ישבתי מקדימה ודיברתי לא מעט. היה כיף.

נושא הישיבה היה חופש מידע סביבתי. מאז 2005 החקיקה הראשית בישראל מחייבת רשויות מקומיות לפרסם ברשת נתונים על איכות הסביבה. תקנות מפורטות פורסמו בתחילת 2009 וכללו תקופת מעבר של 18 חודש שתמה בספטמבר אשתקד.

הדיון נפתח בהצגה של עמותת אזרחים למען הסביבה בגליל: “על פי סקר שערכנו בשבועיים האחרונים עולה תמונה עגומה וחד משמעית: רוב הרשויות המקומיות עדיין מסתירות מידע סביבתי מהציבור ואינן ממלאות את הוראות חוק חופש המידע והתקנות שהותקנו על פיו” (כאן). מעבר לכך, לכחצי מ 65 הרשויות הערביות אין אפילו אתר.  נראה שהרשויות המקומיות עסוקות בדברים אחרים – אף נציג של הרשויות לא נכח בדיון למרות שהוזמנו.

מעבר לעניין הסביבתי החשוב שלעצמו, חיוני שהחוק הזה ייושם שכן זו הפעם הראשונה שחוק חופש המידע משמש לפרסום מידע ציבורי בלי דרישה פרטנית. כאן מוטלת על רשויות מקומיות החובה לדחוף מידע לציבור וכשלון עלול לחסל את הסיכוי לחקיקה שתדחוף לציבור צבירי מידע נוספים.

להבנתי החוק לא מיושם מכיוון שמשרדי הפנים ואיכות הסביבה מפקידים את פיתוח האתרים בידי הרשויות המקומיות שלא עושות דבר. כדי ליישם את החוק ולהקל על הנגישות למידע, יש לפתח פלטפורמה אחת ויחידה שתאפשר לכל רשות להכניס את המדידות הקבועות בתקנות ולהציגם באתר שלה. פלטפורמה טובה תספק בנוסף גישה ישירה לנתונים ותציג מפה סביבתית ארצית לשימוש כלל האזרחים.

הדיון היה מעניין מאוד ויושב ראש הועדה, דב חנין, התגלה כמקצוען אמיתי. התפתח דיון פורה בין המשתתפים השונים כאשר היו”ר מתערב היכן שצריך. הקטע ההזוי היחיד נרשם כשנציג של התאחדות התעשיינים הכריז “השמירה על סוד מסחרי היא מאושיות הדמוקרטיה” או משהו בסגנון.

ניצן הורוביץ היה הח”כ השני שנכח בדיון והוא התקיל אותי. או שאל במה אתר כנסת פתוחה טוב מהאתר הרשמי ולא עניתי תשובה טובה מספיק. התשובה הטובה היא שאנחנו פשוטים יותר: לדוגמה, כל פעיל מרץ יכול להרשם באתר שלנו ולבחור לעקוב אחרי ניצן וח”כים אחרים. הפעיל יקבל דואל שבועי (או יומי) עם הפעילות של הח”כים בכנסת – איך הצביעו, מה הציעו, באילו דיונים נכחו ועדכונים מהבלוגים האישיים.

הוועדה הסתיימה עם קביעת היו”ר לקייים פגישה עם המשרד לאיכות הסביבה ומרכז השלטון המקומי ולבדוק איך מפתחים פלטפורמה לפרסום נתונים סביבתיים. כל הכבוד! בדיוק מה שרציתי. למרות זאת, הדרך לתל אביב היתה, אפעס, חמוצה משהו. כנראה בגלל שאני יודע שלא המשרד להגנת הסביבה ולא מרכז השלטון המקומי לא רוצים ולא יכולים לפתח פלטפרומה שכזו.

אני רוצה להצביע בבחירות באופן חכם. לא לפי קמפיין הבחירות, ולא לפי מאמרי תמיכה של עיתונאים שמניעיהם אינם שקופים (יכול להיות שהשר סילבן “סטיב” שלום קיבל תמונה מחמיאה בידיעות בזכות אשתו ג’ודי?).
הייתי שמח להצביע לפי המצע, לו הייתי יודע שחברי הכנסת פועלים על פיו. האמת – הייתי שמח אם הייתי יודע שהם קראו את המצע של המפלגה שלהם.
הברירה המרכזית שנותרה לי היא להצביע למפלגה לפי מעשיהם ופעילותם של חברי הכנסת המועמדים מטעמה. הייתי שמח להתבסס על עובדות ולא על תעמולה.
חלק מהפעילות של חברי הכנסת מתבטא בהליך החקיקה – הצעות חוק, הצבעות, ועדות, קריאה ראשונה, שניה ושלישית וכו’. אני יכול לבחור את הנושאים שמעניינים אותי וקרובים אל ליבי (למשל – איכות הסביבה, או תנאי השירות של חיילי החובה), ולראות באיזו מפלגה החברים פעלו הכי הרבה למען הנושאים האלה (הציעו חוקים ופעלו והצליחו להעביר אותם, תמכו בחוקים הנכונים והתנגדו לחוקים ההפוכים), ולהצביע לה.

עם הזמן, ככל שהאתר רקם אור וגידים, הבנתי שהמציאות מסובכת הרבה יותר. הרבה פעמים חברי כנסת מצביעים רק בהתאם לשיקולי משמעת קואליציוניים, אופוזיציוניים או מפלגתיים. זה יוצר מצבים מוזרים, בהם ח”כ מצביע נגד הצעת חוק שהוא עצמו יזם.
ומה הטעם בחוק שלא טורחים לאכוף אותו? ומה עם כל הצעות החוק שנועדו בעיקר להשיג כותרת בעיתון? האם גם חוקים כאלה צריך “לספור” לטובת חבר הכנסת היוזם? (בדיוק עכשיו אורי אורבך כתב פוסט לא כל שיהוק ראוי לשיווק)

אני משתדל לעקוב אחרי פעילות הכנסת והאתר, ואשתדל לשתף כאן בבלוג של הסדנא בנושאים מעניינים שאתקל בהם.