שירות הרכבת בישראל ידע כמעט עשור וחצי של התפתחות מהירה הכוללת פיתוח תשתיות חדשות, שדרוג התשתיות הקיימות והגדלת כמות הנסיעות והנוסעים בהתאם.

אחת הבעיות הקשות המלווה את צמיחת שירותי רכבות הנוסעים בישראל היא הגישה לתחנות הרכבת.

בשל נסיבות היסטוריות, מרבית תחנות הרכבת בישראל ממוקמות בשולי או מחוץ למרכזי האוכלוסייה. אפשר היה לצפות לפיכך שהגעת הנוסעים אל התחנות ומהן ליעד תהיה שאלת מפתח בתכניות הפיתוח של רכבת ישראל. בפועל אנחנו רואים שוב ושוב שהתכנון של רכבת ישראל מסתיים בשער התחנה.

שירות אוטובוסים אל ומתחנות הרכבות הוא חלק חיוני מפתרון התחבורה שמציעה הרכבת.

בשנת 2010 הושק פרויקט “קו רציף” של רכבת ישראל ומשרד התחבורה, שנועד “להעניק לנוסעים בתחבורה הציבורית מסלול רציף, קצר ככל הניתן ועם זמני המתנה מינימליים”. במסגרת הפרויקט הוספו קווי אוטובוס, שונו קווי אוטובוס קיימים והותאמו לוחות זמנים על מנת לשפר את שירות האוטובוסים אל ומתחנות הרכבת.

מטרת הדוח היא להציג את הקשר בין הרכבות לאוטובוסים ולהצביע על פערי תכנון הקיימים בסנכרון הרכבות והאוטובוסים.

בדוח החלטנו להתמקד בציר היציאה מתחנת הרכבת – כלומר ברגע שנוסע יוצא מתחנת הרכבת כמה זמן יצטרך לחכות לאוטובוס? האם תמיד יש אוטובוס? ומהי תדירות האוטובוסים בתחנה?

בהמשך לכתבה שפורסמה ב-Ynet והכתבה מ-The Marker  להלן הדוח המלא אודות סנכרון רכבות-אוטובוסים: דוח רכבות אוטובוסים.