להתחתן עם אנונימי: מיומנו של קלולס/ עמית גל

יש לו חיוך נדיב והוא הבטיח להתנהג יפה. ככה בחרתי את המועמדים שלי עד היום. אה, לא. לא בזוגיות. שם הלב ממילא עושה את העבודה. אני מדבר על הבחירה המשמעותית, הרת הגורל וההוליסטית ביותר שבנאדם יכול לעשות בקשר לחייו בעידן המודרני – בחירת המועמד שלי לכנסת.

זה מביך להודות עד כמה הבחירות שלי עד היום היו שטחיות. אני חושב שהשקעתי הרבה יותר זמן בלימוד איכויותיו וחסרונותיו של המיקרוגל שלי, מאשר הזמן שהשקעתי בהכרת כל המועמדים שהצבעתי עבורם מאז העניקה לי המדינה את זכות ההצבעה. יתרה מכך, בשלוש ממערכות הבחירות אפילו התנדבתי, והשקעתי מזמני, מרצי וכישורי למען קידום מועמדים מסויימים (את השמות של הפאדיחה לא תוציאו ממני אפילו בעינויים), אולם אם הייתם שואלים אותי איזה חוקים אותו מועמד קידם, מאילו הצבעות הוא נעדר, ובאילו ועדות הוא ישב – הייתי משיב שאין לי מושג, אבל אני סומך עליו בעיניים עצומות.

וזה בדיוק מה שעשיתי. סמכתי עליהם בעיניים עצומות. שזה מדהים, אם לוקחים בחשבון את מה שכולנו יודעים על פוליטיקאים ואנשי ציבור, ועל המרחק המסוים שנוטה להיווצר בין הבטחות למעשים. למעלה מעשרים שנה אני מקפיד לפקוד את הקלפי, וגם רואה את עצמי די מודע ומעורב. ועדיין, בכל פעם שצצות בחירות, אני הולך שבי אחרי הצהרה נבובה של ההוא, או שפמו המתריס של ההוא (אופס, ניפלט לי). לעיתים אף עלוב מכך – אני מאמץ המלצה של איזה חבר או דוד, שנחשב בעיני “מבין”.

תמוה, לא? הרי יש לי, ממש כמו לכל ישראלי חי, דעה מוצקה ומגובשת לגבי כל נושא שעל סדר היום. גם אם תעירו אותי באמצע הלילה, עם הנגאובר של מסיבת רווקים, ותציבו אותי מעל בימת הכנסת, אוכל לנסח נאום מגובש ומשכנע באשר לסוגיית ההתנחלויות, גיוס בחורי ישיבה, מעמד האשה, הפרדת דת ומדינה, הגנת זכויות הפרט ועוד ועוד. כל אחד מהנושאים האלה חשוב בעיני עד מאוד, וקשור ישירות לתפיסת עולמי והגדרת החברה בה אני רוצה לחיות. אבל כשאני ניגש לבחור את האנשים שיגרמו לזה לקרות, אני מסתפק בהצהרת כוונות כללית מאוד, שלעיתים היא כמעט זהה לזו של המתחרים שלהם.

אלו רק האנשים שהחיים שלי תלויים בהם

זה מוזר מבחינה נוספת: בכל תחום אחר בחיי הייתי אומר שאני… ובכן, לא קפדן, אבל מקפיד. בעיקר כשמדובר באנשים אתם אני עובד. התחקיר המינימלי שאני עורך לקראת קבלת עובד, כולל חפירה בגוגל וטלפון אחד לפחות למעביד קודם. אני זוכר שלא קיבלתי פעם מרואיין לעבודה משום שהתרשמתי שיש לו אוצר מילים דל מדי. טוב, אבל הוא אמור היה להיות אחד מהצוות שלי, שזה עניין רציני מאוד. בבחירות לכנסת, לעומת זאת, מדובר בסך הכל באנשים שייקבעו מה ילמדו ילדי, האם תהיה לי דירה, איזה חלק מהמשכורת ישאר לי ביד, האם יעופו עלי טילים, האם אוכל לנשום את האוויר ולשתות את המים ועוד כאלה נושאים חסרי כל חשיבות. אז אני בוחר אותם, פחות או יותר, על עיוור.

אוקי, לא הגעתי לכאן רק כדי להצליף לעצמי על הגב כמו איזה שיעי. האמת היא שארגנתי מבעוד מועד הפי אנד לרשימה הזו, ותסלחו לי על הטון המואר משהו שעשוי להשתרבב להמשך דברי. מסתבר שהבחירות המתרגשות עלינו לכנסת ה-19, הולכות להיות המושכלות והמעמיקות שידענו (ואני מרשה לעצמי לעבור כאן ללשון רבים, כי נדמה לי שדפוסי הבחירה הנלוזים שלי מוכרים לרוב הקוראות). במהלך השנים האחרונות למד הציבור הישראלי שמותר לו לדרוש, והוא גם יקבל, מידע אמיתי ועדכני מכל נבחר ציבור או נושא משרה. אורח החיים בעולם הדיגיטלי הנכיח כאן תרבות שהולכת ומשתרשת, של קשר בלתי אמצעי בין מה שקראו פעם “האזרח הקטן” או “קהל היעד” או “הצרכן”, לבין מי שנחשב פעם לשליט הכל יכול. אולי מוגזם לקבוע שהיוצרות התהפכו, אבל אפשר כבר להיזכר כי הרעיון הבסיסי העומד מאחורי משרה של ניבחר ציבור, הוא מציאת בנאדם מוכשר ונאמן, שיקבל משכורת, טלפון ומשרד, כדי לעשות את מה שאתה דורש ממנו.

מובן שלאף אחד אין את הזמן והאנרגיה לעקוב יום יום אחר ביצועי השליח שלו. בכל זאת, יש לנו חיים משל עצמנו לנהל. אבל היום עומדים לרשותנו כלים מתקדמים (ולכבודה של החיה הנכחדת ההיא הנקראת הדמוקרטיה הישראלית) המסכמים בשבילנו בפשטות את מה שעשו הנבחרים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, לפני ארבע שנים. שימו לב – לא מה הם אמרו, אלא מה עשו. איך הצביעו, כמה נכחו, מה הציעו, איך פעלו. עובדות, לא אינטרפרטציות. יש לך מועמד שמעניין אותך? הנה כל מה שרצית לדעת עליו ולא יצא לך לשאול (אגב, על האש גם מערכת של שאלות ותשובות, מקושרת ישירות למועמדים). שאלת את עצמך מה זה בעצם התקציב הזה שבגללו בכלל הוקדמו הבחירות? הנה לך כל התשובות. זוכר שיצאת לכיכר בקיץ שעבר, ופתאום כולם נורא התעניינו בך? קבל את מה שהם עשו עם זה.

חצי שעה, יודע מה, שעה של פשפוש קצר באתרים האלה. הרבה פחות ממה שרובנו משקיעים ביום בשיטוט משועמם בפייסבוק, ופתאום יש לי מושג על מה אני מדבר. יש לי יכולת אמיתית לצ’פר את מי שבאמת עשה את מה שלחתי אותו לעשות, ו”להעניש”, בעצם בלי מרכאות, להעניש את מי שחיפף, או גרוע מכך, מכר את הקול שלי תמורת כיבודים.

אבל עם כל הכבוד לרגשות נאצלים כגון חיבה ונקמה, התוצאה החשובה באמת של כל הצעד המבורך הזה בהתפתחות האנושית, היא הסיכוי החדש, אפילו אם הוא חלקי, שבכנסת הבאה ישבו באמת אנשים שמתכוונים לקדם את מה שחשוב לנו. יכול להיות שהם לא תמיד יצליחו. בכל זאת, מדובר במציאות הישראלית. אבל, איך לומר זאת בזהירות, יש לפחות סיבה מוצקה להאמין שהם ינסו.

אז לאותם קוראים שנוהגים לדלג מהפסקה הראשונה ישר לסוף, הרי לכן סיכום בשורה אחת:
לפני שאתה ניגש לקלפי, סור נא לרגע לכאן והצץ בביצועיו של המועמד שלך, כדי שכשהילדים שלך ישאלו אותך איך קרה שהקונילמל הזה הגיע לבית הנבחרים, לפחות תהיה לך תשובה מנומקת. מצד שני, אתה יכול שוב לבחור לפי המבט החודר בפוסטר, או הסלוגן המלוטש על הפלריג, ולקוות לטוב. אחרי הכל, זה מה שעשינו עד היום, ויצא לנו לא רע.

מה, לא?