מאת: עמית גל
כבכול שנה, ימי טרום פורים מפוצצים את הרשת בסלפי-אביוז של ילדים עם תחפושות. כדי שלא להסתבך עם מצוות “משנכנס אדר מרבין שיתופין”, אספר כי אצלנו מתהווים ברגעים אלה ממש מכשף (ענר בן ה-5) ושענת (זאת אומרת שען-בת, נעמי-9). אם אספיק אוסיף תמונות.
ואיך זה קשור, שאלוהים יעזור לכם, לפנסיה פתוחה?
בארץ קטנה, לפני שנים רבות, חיו אנשים מכושפים. האנשים האלה עבדו כל החיים שלהם כמו חמורים, וחסכו המון כסף לתקופת ערוב ימיהם, כשלא יוכלו יותר לפרנס את עצמם. הם עשו את זה גם בגלל שזה הגיוני, אבל גם בגלל שזה החוק, ואף אחד לא ממש שאל אותם.
אז למה מכושפים? כי את הכסף הזה, המליונים שהם חסכו כל החיים שלהם בעבודה קשה, הם היו נותנים למישהו שהם לא הכירו, והוא היה לוקח אותו, מחבר מליון למליון, ונותן למישהו אחר, שהיה עושה עם זה כל מיני להטוטים. איך זה יכול להיות? איך האנשים נתנו לדבר כזה לקרות? הם היו מכושפים, כאמור. מערכת הסברה משוכללת כישפה אותם, וגרמה להם להאמין שכל האנשים האלה שמשתעשעים להם בכסף, יודעים מה שהם עושים, ושבסוף יהיה בסדר, ושעם ישראל חי וזה מה שחשוב.
ואז, התרחשו כמה זיגזוגים בסיפור ההסטוריה הפיננסית העולמית, והנה – אופס – חלק גדול מהכסף התפייד, נגוז. הרימו המלהטטים ידיהם השמיימה ואמרו למכושפים מצטערים באמת, לא התכוונו. אבל איכשהו יוצא שדוקא אין לכם יותר כסף לפנסיה. באעסה.
כמובן שכאן הכישוף נישבר. יש גבול בכל זאת גם לכוחם של המכשפים. אבל זה עדין לא ממש עוזר לאנשים המכושפים-לשעבר. כי עכשיו מה? איך אפשר ללמוד מהנסיון? מה אפשר לעשות בפעם הבאה שאנחנו רוצים לחסוך לפנסיה (שזה, בעקרון, דבר הגיוני לעשות)? איך נדע מה קורה עם הכסף שלנו? טוב, ברור שהוא לא יושב בכספת מתחת לאדמה. זה אפילו בסדר שבינתיים משתמשים בו כדי לעשות עוד כסף. אבל מין הראוי שלפחות נדע למה, לא?
וכאן מצטרפת לסיפור השענית (נעמי). לו רק יכולנו להרכיב משקפיים כאלה עם תחתית בקבוק מתכווננת, כזו שאפשר להסתכל דרכה בכל רגע נתון על ערימת הנתונים הסבוכה, ולעקוב בדיוק אחרי הפנסיה שלנו, אילו רק הייתה לנו כזו היינו יכולים א. לדעת, ב. להשפיע.
וכאן, סוף סוף, הגענו לחשמביר פנסיה פתוחה, אחד החשובים (לדעתי) שקמו בסדנא לידע ציבורי.
לא אחטא ואתיימר להסביר כאן מה יודע החשמביר הזה לעולל. את זאת יעשו טוב בהרבה מובילי החשמביר בהשקתון שיתקיים, כאמור בכותרת, ביום ב’ הקרוב. רק אוסיף כי כשיום אחד הנכדים שלכם ישאלו אתכם איפה אתם הייתם כששדדו לכם את הפנסייה (ולמה אין לכם כסף לקנות להם ארטיק כמו שכל סבא נורמלי אמור לעשות), כדאי שתהיה לכם תשובה טובה.
להתראות ביום ב’, בקומה 26 בגוגל קמפוס.