“הקופסא השחורה” של המפלגות: על הנהגה, כוח וריבונות הציבור

אודי שפירא, ממפלגה פתוחה,  מעלה מחדש את הסוגיה כיצד ניתן להפוך את המפלגות לשקופות יותר ונקיות יותר, כך שחבר’ה טובים יוכלו להצטרף למשחק הפוליטי ולהשפיע. הוא מגם מציג את הקושי להשיג זאת באמצעות מערכת הדמוקרטיה הדינמית של הפיראטים הגרמנים. אולם, ייתכן שלפני שנוכל להבין כיצד להפוך מפלגות לשקופות, צריך להבין איך משחקי הכוח בתוך המפלגות עובדים, ובאילו אופנים ניתן להשפיע מתוך מערכי הכוח הפוליטי הקיימים. אציע בפוסט זה מנגון פשוט יחסית ואתמקד בשני שחקנים מרכזיים: מנהיגות וציבור המשפיע ישירות על ההתנהלות הפנימית במפלגה, קרי, מתפקדים במפלגות עם פריימריז, וחברי מרכז במפלגות ללא פריימריז (אני מתעלם כרגע מהשלב המורכב יותר, של חברי מרכז במפלגות עם פריימריז).

ההנהגה
ההנהגה נדרשת לסנכרן בין כל גורמי הכוח הפוליטי במפלגה. היא מקשיבה לכוחות הפועלים, כמו גם לאנשים בעלי השפעה ויכולת, ומנווטת את המפלגה להצלחה. כדי לנהל את המפלגה בהצלחה, עליה לא פעם לחרוג מכללי הטקס, או “הצדק”, ולתעדף גורמים בצורה לא שווה – כיוון שהמנהיגים מעריכים שאותם גורמים יכולים לסייע בקידום המפלגה. כך למשל, בתמורה לסיוע כספי נדיב למפלגה על ידי תורם X, יו”ר מפלגה יכול לסייע לתורם, על ידי שהוא מורה לח”כים של המפלגה להצביע בעד חוק שעוזר לתורם, למרות שלעתים בכוחו לפגוע בציבור הבוחרים של המפלגה, כדי שהתורם יזרים עוד כסף למפלגה ובכך יאפשר את קיומה. אותן העדפות מפלות מסתברות לא פעם כהכרחיות לקיום ארגון או מפלגה, לפחות במבנה הפוליטי הקיים.
משום כך, נכון לעכשיו, חייבת ההנהגה להשתמש ב”קופסא שחורה” של החלטות, המאפשרת לה לתמרן את השחקנים החזקים לטובת תמיכה בהמשך פיתוח המפלגה. כך עושה ועדת השרים, כך פועלות ועדות הכנסת, וכך, מן הסתם, פועלים 99% מכל הארגונים הפעילים. לכאורה זהו צורך קיומי, שכל מנהל שדיברתי איתו, יודה שהיא קיימת ומאפשרת ניהול של הארגון.
זאת הסיבה שגם אצל הפיראטים, כפי שציין אודי, ראש המפלגה מנע שימוש בכלי דמוקרטיה דינמית. משום כך, על מנת להשיג תמיכה אזרחית מצד אחד, ולגייס גורמי כוח פוליטיים מצד שני, בתכל’ס, פעמים רבות, נותנת ההנהגה לאזרחים תחושה של הצלחה – אולם בפועל חלק לא מבוטל בהחלטות מתרחש בדלתיים סגורות, מחוץ להשפעה האמיתית של הציבור, וזאת כדי לאפשר את קיומה בפועל של הארגון. בהעדר מערכת החלטות טובה של הציבור, “קופסא שחורה” של ההנהגה היא למעשה הכרחית לקיום מפלגה או ארגון.
הציבור
ציבור הבוחרים של המפלגה הוא הגוף שלמענו המפלגה קמה. בגלל מבנה הבחירות בישראל, הבוחרים לא משפיעים על התנהלות המפלגה, אלא ציבור מתפקדי המפלגות. לרוב מדובר באלפי מתפקדים עד עשרות עשרות אלפי מתפקדים. בבחירות אזוריות, לדוגמא, המצביעים הם אלו שקובעים גם מי יהיו חברי הפרלמנט של המפלגה, וגם בוחרים את המפלגה שלדעתם ראויה להיות בכנסת. המפלגות עצמן הן גופים גדולים מאד – ולגופים גדולים, יש קושי גדול בקבלת החלטות. לכן יכולתו של ציבור המתפקדים לקבל החלטות הוא קשה, ומותאם רק לשאלות גדולות, דוגמת מי ינהיג את המפלגה, ומה יהיו נושאי הליבה שתקדם המפלגה. כך יוצא שבפועל, ההנהגה הי זו שמקבלת את ההחלטות האופרטיביות. אלא שכפי שאמרנו במצב הזה, ההנהגה משתמשת ב”קופסא השחורה” כדי לקבל החלטות שלעתים אינן הוגנות, אינן עולות עם רוח המפלגה – ובמקרים מסויימים אף משמשת לצורך קידום אינטרסים אישיים על חשבון כוח של המפלגה. “הקופסאות השחורות” הללו, הן הבסיס לסיאוב ולשחיתות מפלגתית.
משום כך, הבסיס לשינוי הוא שיפור יכולת קבלת ההחלטות וההתארגנות של הציבור הרחב. כלי הדמוקרטיה הדינמית ש”מפלגה פתוחה” ניסתה להקים, היה אמור לאפשר לציבור לקבל החלטות ביעילות גדולה יותר, אלא שהיא נתקלה בקשיים רבים, בין היתר, סירוב הנהגת “הפיראטים” לכפוף עצמה למערכת, ככל הנראה מהסיבות שציינתי לעיל. אם כן, עלינו למצוא דרך חדשה לשפר את יכולת ההתארגנות של מתפקדי המפלגות, כך שההנהגה גם תסמוך על המערכת, ושמערכת קבלת ההחלטות אכן תסייע למנהיגות לנהל את המפלגה ביעילות – שלמרבה האירוניה, זו הסיבה בגללה הוקמה “הקופסא השחורה” מלכתחילה.
להערכתי יש שתי אפשרויות בסיסיות ליצור שינוי. האחת היא בשיטה לא טכנולוגית והשניה היא בשיטה הטכנולוגית. אחת הדוגמאות למערכת כזאת קיימת בשוויץ. בעוד שבארץ לא קיימת ריבונות אזרחית אפקטיבית, בשוויץ ריבונות שכזו קיימת גם קיימת. הכלל הראשון של המערכת השוויצרית, הוא שהאזרחים הם הפוסקים האחרונים. כאשר הציבור מקבל החלטות, הן מחייבת את ראשי המערכת, הכפופים להחלטות האזרחים על פי חוק. במידה וההנהגה לא ביצעה את החלטות האזרחים, האזרחים יכולים להדיח את ההנהגה. כך נוצר מצב שההנהגה מחויבת להחלטות האזרחים, ואינה יכולה להתעלם ממנו. כתוצאה מכך, כל ההחלטות המתקבלות, גם כאלו שלא עברו ביקורת ציבורית, נמצאות כל הזמן תחת הידיעה שהציבור יכול לכפות את רצונו על ההנהגה. הדבר מייצר גם תרבות דיון פוליטי. הם דנים כל הזמן, בכל מקום. השוויצרים קוראים פי ארבעה יותר עיתונים מהממוצע האירופי, ומשתתפים בדיונים רבים טרם קבלת החלטות. במקביל, כתוצאה מהמעורבות של אזרחי שוויץ בקבלת ההחלטות, הם מתגייסים למען המדינה – וחלק לא מבוטל מהבירוקרטיה השיווצרית מנוהל בהתנדבות על ידי האזרחים. כך יוצא שהמנהיגות מקבלת המון תמיכה מהציבור, ואינה זקוקה לעזרתם של בעלי אינטרסים, ומערכות השלטון השיווצרי בכל הרמות, מבוקרות על ידי האזרחים. לכן מדד השחיתות בשוויץ נמוך מאד, ורמת המשילות מעולה. במערכת הפוליטית בישראל אין למתפקדים כוח שכזה. יתכן שגיבוש קואליציות ליצירת ריבונות מתפקדים אמיתית תוכל לשנות את פני הדברים. מחוקי הריבונות ינבע כבר כל השאר.
פתרון טכנולוגי
קהל גדול שמגיע לקונצנזוס, הוא קהל משפיע. אם נדע לפתח כלי שיאפשר הגעה לקונצנזוס בין חברי מפלגות, הוא יהיה בעל כוח פוליטי רב. אף חבר כנסת אינו יכול להתעלם מקבוצת מתפקדים גדולה, המונה כמה אלפי חברים, ולכן יהיה להם כוח להשפיע בתוך המפלגות. אחד האמצעים להגעה לקונצנזוס, הוא מידע טוב ויעיל, שאותו מתחילה לספק כנסת פתוחה.
כיום יש כמה גורמים בארץ ובעולם המפתחים כלי קונצנזוס. יש את פרופ’ רוני רזין מ-LSE, יש את דור קונפורטי מ”עורו”, יש אותי ואת אודי באומן שמפתחים את אקלי (וכרגע תקועים). אף אחד מהכלים עוד לא הוכיח את עצמו (אולי למעט הכלי של רוני רזין, שנראה כרגע במצב הכי שמיש). יש גם יוזמות שונות ברחבי העולם, אך עדיין לא מצאתי כלי יעיל באמת.
לסיכום, הן כלי להגעה לקונצנזוס, והן התפקדות אזרחים לחקיקת ריבונות אמיתית, הם להבנתי, המפתחות להשקפת המפלגות, ולהתפתחותה של מנהיגות ישרה ורבת יכולת.
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

Leave a Reply

Your email address will not be published.