‘ההפתעה הבסיסית’ של בחירות 2013/ ד”ר צבי לניר

“ההפתעה הגדולה” של בחירות 2013– ההצלחה של מפלגת ‘יש עתיד’ לגרוף 19 מנדטים ולהפוך למפלגה השנייה בגודלה, לא הייתה צריכה להפתיע אותנו.
כמעט כל מערכת בחירות בישראל הולידה מפלגה חדשה שזכתה לפופולאריות קצרת ימים ואז איבדה אותה ונעלמה. המפלגה החדשה זכתה לאהדה כי היא סימלה לבוחרים משהו חדש, הבטחה חדשה. הבחירה בה הייתה יותר בחירה הנובעת מסלידה מהמערכת הפוליטית ומהמפלגות הקיימות, מאשר בחירה במפלגה המייצגת תפיסה רעיונית מגובשת חדשה. אדרבא, היותה “משוחררת” מתפיסה רעיונית רחבה היא שאפשרה לה להציע חבילה המכילה שלושה או ארבעה נושאים, שהגם שלא היה ביניהם כל קשר רעיוני מחייב, הם ייצגו נושאים שהיו אותה שעה פופולאריים בציבור ואפשרו ללכוד את אהדתם של קהל מצביעים גדול.

אך ניסיון העבר מלמד כי המציאות של הבעיות הסבוכות שעמן על המפלגה החדשה להתמודד כאשר היא מצטרפת לממשלה, חושף גם אותה כלא שונה מהמפלגות “הישנות” בדרכי התנהלותה. גם נציגיה בממשל ובכנסת מתגלים כמי שמוטמעים בשיטה הפוליטית כש”החדשנות” שהמפלגה החדשה הציעה ערב הבחירות מתמסמסת לתוכה.

ובכל זאת בחירות 2013 היו הפתעה בסיסית – הפתעה המעידה על כך שבכל זאת משהו בסיסי משתנה. מהותה ככזו “ביצבצה” מבעד לטריוויה של מסע הבחירות והעלתה כעוף החול את המחאה החברתית של קיץ 2011. זו שאמצעי התקשורת מיהרו להספיד וראו בבחירות את התחליף האמיתי שסתם את הגולל על הרלוונטיות שלה. מבחינתם, הצטרפותם של כמה מ”מנהיגי המחאה” למפלגת העבודה סימנה בעיני התקשורת יותר מכל את ההודאה של אותם פעילים עצמם בחוסר התוחלת בדרכי הפעולה של המחאה החברתית. לכאורה תנועת המחאה נכנעה לשיטה הפוליטית הקיימת. התחושה החזקה שכולנו חשנו בה ב-2011 שמשהו מהפכני מתרחש, התפוגגה.

האמנם?

לצד התעמולה הריקנית והסיסמתית, שאפיינה את שלטי החוצות ושידורי התעמולה של המפלגות בבחירות 2013, שכוונו לאמוציות הנמוכות של הבוחרים כהמון, בבחירות אלה היו כבר בידי הבוחרים כלים חדשים של שקיפות, של ניתוח דפוסי ההצבעה של חברי הכנסת האחרונה וכלים לבחינת יוזמות חקיקה של חברי הכנסת והישגיהם. אלה הרחיבו והעמיקו את הממדים לפיהם נשפטו המפלגות בבחירות הנוכחיות.

כלים חדשים אלה נוצרו בהתנדבות על ידי ארגונים חברתיים חדשים שקמו בעקבות המחאה החברתית ומייצגים את מה שניתן לכנות כפוליטיקה החדשה, פוליטיקה מלמטה למעלה. פוליטיקה של נטילת אחריות על ידי האזרחים עצמם, כל אחד במקומו, בסביבתו, להתמודדות עם בעיות שהם חושפים בחיי היום יום שלהם ושהפוליטיקה הישנה מתעלמת מהם. מה שראינו בבחירות אלה הם כמה מהפירות של תנועת המחאה שעברה משלב המחאה לשלב העשייה.
לאלה כבר יש השפעה גם על הפוליטיקה הישנה. בהשפעת פעילויות אלה יותר מפלגות מצאו גם הן לנכון לפרסם הפעם תכניות כלכליות, סביבתיות וחברתיות מפורטות המתייחסות למגוון הסוגיות שהעלתה תנועת המחאה. מי שלא הבין צורך חדש זה ולא עשה זאת, בעיקר הליכוד, שילם מחיר כבד על כך.

מה שאפיין את הבחירות האלה והבדיל אותן מכל אלה שהיו לפניהן היו גם הדמויות החדשות שהציעו את עצמן ונבחרו לכנסת. החידוש אינו רק כמותי (כ-45% מחברי הכנסת הבאה יהיו חדשים), אלא איכותי בעיקרו. אלה הם ברובם לא עסקנים שבאו מתוך פעילות מפלגתית גרידא, אלא דמויות חדשות שבאו בעיקרן מקהילות חדשות – קהילות של יוזמה אכפתית, שתנועת המחאה החברתית הייתה עבורם מעין גלגל תנופה מאיץ, שמתמודדות עם קידום נושאים חברתיים, כלכליים וסביבתיים מגוונים.

רוב מנהיגי השטח האלה הם אינם דמויות שהתקשורת העלתה אותם כמנהיגי תנועת המחאה. כלומר המחאה החברתית יצרה תזוזות שחורגות מגבולות הדימויים הרווחים של התקשורת. גם היא הופתעה בסיסית מהדמויות החדשות והלא מוכרות של מנהיגי השטח מן השורה שנבחרו בבחירות אלה.

כל הזרמים החדשים הללו והאנשים אותם הם הביאו לכנסת מעלים תקווה חדשה. אם הם לא יישחקו בדפוסי הפוליטיקה הישנה, הם עוד עשויים להפתיע אותנו ברעיונות, יוזמות, דרכי התנהלות חדשים, בשפה חדשה ובעיצוב סדר יום חדש המקשרים בין הפעילות בכנסת ובין פעילויות השטח והנושאים השונים שהשטח מעלה.

המודעות ל’ביצבוצי’ הצלחה בבחירות לכנסת של תנועת המחאה כמייצגת סוג אחר של פוליטיקה משפיעה היא חשובה להמשך הדרך. המערכה הבאה שבה תבחנה המגמות החדשות שהתגלו בבחירות אלה תהיה בבחירות לרשויות המקומיות שעומדים להיערך בחודש אוקטובר הקרוב.

לבלוג של ד”ר צבי לניר