מה יכול הימין הציוני ללמוד מסתיו שפיר

מאת אלון אנטין, מתנדב הסדנא.

מדינת ישראל. חודשיים לפני הבחירות לכנסת. אני מביט בתשדירי התעמולה, קורא את הפוסטים של חברי הכנסת והמועמדים השונים, ובתור מי שפעיל הן בקבוצת הליכודניקים החדשים (המועדדת התפקדות של צעירים בני מעמד הביניים לליכוד) והן בסדנא לידע ציבורי, אני חש היום בעיקר שילוב של זעם ותסכול אבל גם אופטימיות.

למה אופטימיות? כי זכיתי להיות חלק מקהילה מדהימה של אלפי אנשים, שחולקת רצון עז לשפר את המדינה ואת המציאות העגומה שבה אנו חיים. מנגד, אני חש בדידות מוזרה. בדידות, כי שאר האוכלוסייה ממאנת להצטרף אלינו, וזאת למרות העובדה שהמאמץ היחיד שנדרש מכל אדם מסתכם בחמש דקות מזמנו, ו-64 ₪– עלות ההתפקדות למפלגת השלטון – ולמרות שכולם מסכימים איתנו שיש צורך דחוף בשינוי וכולם חוזרים ואומרים שהתחום החברתי-כלכלי הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתם בבחירות הקרבות.

הזעם שאני חש נובע לא רק מהממשל האטום שיושב היום בכנסת, ולא רק מנציגיו המרוחקים, שהמילה שקיפות זרה להם ומאיימת עליהם. הזעם נובע בעיקר מסירובם של האזרחים – אני, אתה – לקחת אחריות על גורלנו ועל גורל ילדינו, ההיסוס של מאות האזרחים **החופשיים** שדיברתי איתם על הנושא, ששוקלים, שחושבים, שמעריכים… אבל בסופו של יום לא מתפקדים למפלגות. מאות אזרחים בני מעמד הביניים שזועקים כנגד אינספור עוולות חברתיות וכלכליות שקורות כאן באין מפריע יום יום,  אבל מאחלים לנו בהצלחה. בהצלחה – אבל לבד. בלעדיהם.
זאת כאשר בצדו השני של המתרס יש קבוצות אחרות שדווקא מבינות נהדר את חוקי המשחק. הקבוצות הללו דווקא כן מתפקדות וכן משפיעות על מה שקורה במפלגות המובילות שלנו. כך, למשל, במפלגת העבודה, עמיר פרץ פקד מאות חרדים.
בליכוד, הקבוצות שמובילים חבר הכנסת חיים כץ (שמתפקד גם כיו”ר ועד עובדי התעשייה האווירית) ופנחס עידן (יו”ר ועד עובדי רשות שדות התעופה). הקבוצות האלה מביאות אלפי מתפקדים, שבאופן לא מפתיע כוללות רבים מעובדי התעשיה האווירית ועובדי רשות שדות התעופה.  אלה, ביום הפריימריז, בוחרים את חברי המפלגות שידאגו להם, ואחרי הבחירות דואגים לפרוע את הצ’ק ולקבל את ההטבות, למשל, בדמות פנסיה מוגדלת על חשבון כלל הציבור או בדמות הטבות בשכר והבטחת עבודה ללא קשר ליעילות העובד. איש לפי האינטרסים שלו. זו רק דוגמה אחת. אליה מצטרפים עובדי נמל אשדוד ונמל חיפה, תושבי היישובים שמעבר לקו הירוק, עובדי רכבת ישראל וחברת החשמל, לוביסטים מטעם, ועד לא מזמן גם אנשי “מנהיגות יהודית” של פייגלין.

והתסכול? את התסכול אני  חש כשאני רואה כמה מעט פועלים חברי הכנסת על פי אג’נדה שמסייעת לכלל הציבור, בזמן שהם כן מסייעים לאותן קבוצות כוח, שכאמור, עשו מעשה והתפקדו למפלגה. אם נסתכל לדוגמה על  האג’נדה של הליכודניקים החדשים בכלל, ובפרט על הפן הכלכלי, נראה את הציטוט **הלא רלוונטי** הבא: “אנו תומכים בהפעלת אמצעים אחראיים להורדת יוקר המחיה במשק. אמצעי מרכזי לכך הוא צמצום הריכוזיות במשק – הגברת התחרות והשקיפות, הסרת חסמים לכלכלה חופשית המאפשרת תחרות יעילה, למשל ע”י הפחתת המכסים על ייבוא.”

מתנדבי הסדנא לידע ציבורי בנו כלים רבים שעוזרים להאיר ולשפר את הנעשה במדינה, אבל נציגי הציבור מהימין, שלטעמי היו אמורים להוביל את המאמץ  בעד פיקוח פרלמנטארי שיצמצם את המעורבות הממשלתית, השאירו את הבמה לסתיו שפיר, שעושה עבודה נהדרת, אולם מתרכזת בעיקר בפיקוח על נושאים שמעוררים את קהל המצביעים שלה. מי חוץ ממנה שומר על הכסף של כולנו? מי מברר שההוצאה נדרשת וחיונית, שאין טעויות אנוש, שהעברת הכספים מתועדפת בצורה נכונה?
כיום, תנאים הנחשבים לבסיסיים בכל חברה עסקית בינונית כמעט ואינם מתקיימים בכנסת ובוועדת הכספים של מדינת ישראל.

יותר מ-54 מיליארד ש”ח(!) מחפשים נבחרי ציבור שיפקחו עליהם. מחפשים עוד עיניים רבות שיבדקו שהם הגיעו בצורה מקצועית והגונה למקום הראוי להם. מכיון שאני מאמין בכוחם של האזרחים לשנות את המצב הנוכחי, אני מצהיר שאנסה לקדם מדד שיבדוק את הבקרה על הח”כים בועדת הכספים. הגרף המופיע פה מציג דוגמה עם נתונים מומצאים להמחשת המדד.

לאחרונה מתפרסמות עוד ועוד דוגמאות על חשיבות השימוש בכלים הללו ועל כספי הציבור שמגיעים בשל חוסר בבקרה למקומות שבו הם לא נדרשים, הדוגמה האחרונה והמקוממת ביותר בעיניי היא התמיכה של החטיבה להתיישבות בקק”ל בסך מיליון ש”ח, אמנם זה סכום זעום מהתקציב של החטיבה (שהגיע בשנים האחרונות למאות מיליונים) אבל זה מקרה מקומם במיוחד בשל העובדה שלקק”ל יש עודפים של כמה מיליארדים בקופתה, מיליון ש”ח יכולים לעזור מאד לעמותות כמו “בשביל החיים” ואני משוכנע שלשאר 267 מיליון השקלים שסווגו כ”אחר” יש ייעוד טוב יותר מבחינה ציבורית.

כן, אני גם אופטימי. אופטימי, כי עדיין יש לי תקווה שאזרחים חופשיים ומעורבים כמוני יגרמו לנציגים חדשים להבחר לכנסת ולבקר ולשפר את כל אותם דברים שצריכים להשתנות במדינה שלנו. אלפי אנשים בני מעמד הביניים כבר הצטרפו למתפקדי הליכוד בשנים האחרונות, ובפריימריז שנערכו ממש לא מזמן כבר הצלחנו להכניס נציג חדש וצעיר למקום ריאלי במפלגה (יואב קיש), ולסייע בקידומם של נציגי המפלגה שכבר הוכיחו בפעילותם אכפתיות כלפי הציבור כולו. זו כבר לא שאלה של שמאל או ימין. זו שאלה של אהבה למדינה שלנו ודאגה לאזרחיה. אם גם אתם מרגישים כמוני ואם יש בכם את הזעם ואת הרצון הכן לשנות, הצטרפו אלינו, לאלפי הליכודניקים החדשים שהפסיקו להתלונן והתחילו לעשות. ברוכים הבאים למהפכה!