Anyway – שינוי בכל דרך

פוסט מאת גל רייך.

היום השקנו רשמית את ANYWAY. אחרי מעל ליום שלם בעמוד הראשי של ynet אתם מתארים לעצמכם שיש לי הרבה לומר ולספר. אבל תרשו לי לעשות זאת במועד מאוחר יותר ולהתמקד היום בשני דברים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה.

ב-19.7.10 נהרגה אחותי הקטנה דנה בתאונת דרכים מיותרת, על כביש אדום. הייתי אז בן 22, וידעתי אז כמו שאני יודע היום שהמוות של דנה הוא האירוע הטרגי, הקשה, העצוב ביותר שאי פעם אחווה. בלי לחקור הרבה, היתה לי הרגשה שהמוות של דנה בטרם מלאו לה 17 הוא מוות מיותר ונמנע.

תמיד רציתי לשפר את העולם, כבר לפני כן פעלתי בכמה זירות. אך לא הייתי מגיע להתעסק בתאונות דרכים לולא התאונה הזאת. זהו הדבר הראשון שבלעדיו פרויקט ANYWAY לא היה יוצא לדרך. בשיא הכנות והאנוכיות, אם הייתי יכול לוותר על ANYWAY ולהחזיר את דנה הביתה, הייתי עושה זאת מיד.

אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר, ואני את חלקי מתכוון לעשות. אם אי אפשר להגיע ל-0 הרוגים בתאונות דרכים, אז נגיע ל-0 הרוגים מיותרים בתאונות דרכים. כשהתחלתי את התהליך להקמת ANYWAY סיפרו לי הרבה מומחים שהמדינה מסוגלת להתמודד עם מוות של פחות או יותר 300 אנשים בתאונות דרכים בשנה. לפי המספר הזה נערכים הגופים בישראל, תקציבים, אכיפה, תשתיות, חינוך. שאלתי אותם- כמה אנשים אתם מוכנים שיהרגו בעיר שלכם? ברחוב שלכם? במשפחה שלכם? קל להגיד שהמדינה יכולה להתמודד עם 300 הרוגים בשנה, אבל בואו נראה אתכם מתמודדים עם הרוג אחד, בודד, במשפחה שלכם.

אני התחייבתי למלא את החלק הקטן שלי במלחמה הזאת, והיום, אחרי שנתיים של עבודה על ANYWAY אני רק מתחיל. אני מבטיח שתדעו הרבה יותר בהמשך, איך, כמה ולמה. בינתיים אתם מוזמנים להעיף מבט:www.anyway.co.il.

את ANYWAY בנו אך ורק מתנדבים, בקוד פתוח, כדי שנבטיח שהבעלות תמיד, תמיד, תישאר בידיים שלנו- האזרחים. זה מוביל אותי לדבר השני שבלעדיו כל זה לא היה קורה. אציין כאן רשימה חלקית מאוד של אנשים שתרמו ותורמים למערכת מתוך תחושה ואמונה אמיתית שאנחנו הולכים לנצח את התאונות האלו.

בערב קריר, אחרי הלימודים סיפרתי לעידן אלמוג על התאונה. התחלתי לגלגל את הרעיון, אבל הייתי רחוק מלדעת מה אני רוצה. עידן שידך לי אחרי פחות מיום את רון רייטר. רון, מעבר לכתיבת הקוד הראשוני היה גם הראשון להאמין שטכנולוגיה יכולה לשנות מציאות ונסח בי תחושת ביטחון שאני לא לבד. הבנתי שיש לנו ביד משהו ששווה לגלגל הלאה ויצרתי קשר עם ידיד ותיק- עמרי באומר. ואז עם ליאת אארונסון. וכולם הוסיפו ותרמו לרעיון. הוא כבר היה מגובש הרבה יותר. וזה, קרה בין כותלי המרכז הבינתחומי הרצליה.

הרעיון של לשלב נתוני תאונות דרכים עם הצעות וקריאה לפעולה של גולשים על גבי מפה אחת הוביל אותי ללא אחר מאשר ליאור צורף, המומחה לחוכמת ההמונים. רון כבר התריע שאנחנו מדברים על פרויקט גדול. צריך צוות, תקציבים, חשיבה משותפת.

במקביל, ביקשתי את עצתו של אריאל הלוי, ששיחה אסטרטגית איתו היא לא רק תענוג היא גם שווה זהב (בפועל), ולמרות זאת הוא התעקש לשלם על הטוסט שאכלתי. אני לא אגזים אם אומר שהפגישה הקצרה איתו היתה הגורם היחיד שגרם לי לבקש להופיע ב- TEDxIDC, במטרה ברורה שהדבר יעזור לי לגייס עוד משאבים. וכך היה. בזכות הצוות הנהדר: אורי לוזיה ורון קרישן, דגן מור, מרב טורל, אילן חזם, אביגיל טננבאום, מיכאל וייץ.

אי שם ב-2013 חיפשנו בית ופנינו להסדנא לידע ציבורי. התקבלנו בזרועות פתוחות ועם בירה צוננת. לא רק שלא היה לי הרבה מה להציע, באתי במטרה לקבל הרבה יותר ממה שאוכל לתת. באותם ימים ANYWAY לא היתה אלא רעיון מעורפל, התחלה בסיסית של קוד ותקווה לעתיד טוב יותר. מור רובינשטיין שהיתה אז רכזת הקהילות הבהירה לי שהסדנא יכולה להיות בית, אבל שהכניסה אליו תהיה תהליך ארוך, קשה ואולי קצת מתסכל. לשמחתי, היא טעתה. כבר בשבועות הראשונים התגבש לו צוות מפתחים מוכשר ומחויב, ובעזרתו של נעם קסטל נותבו להם מתנדבים חדשים אל הפרויקט החדש ועיבו אותו. למדתי אז שהסדנא היא לא רק בית שיש מה לקחת ממנו, אלא מקום של אנשים חושבים, אכפתיים, כאלה שרוצים לשפר את המדינה על אמת. גם כשזה דורש עבודה אפורה ונבירה במסמכים לא נגישים בעליל. בעזרתו של יובל אדמון שהיה מנכ״ל הסדנא אז הצלחתי לפחד פחות ולהעז יותר, גם בתוך הסדנא ובעיקר מחוצה לה.

Anyway – שינוי בכל דרך