עדכוני הסופ”ש מצוות הסדנא [19-24.7]

שלומות,

אפתח בלציין שהשבוע במפגש הפיתוח גדשנו את הקמפוס מפה לפה. תענוג לראות אותנו ככה תופחים ומתרחבים! ויש לכך גם הדים ועדים מבחוץ. השבוע חבר ממשרד החוץ סיפר לי שגם אצלם משתמשים במפתח התקציב.

והרי החדשות

  • ב-10.8 הלמ״ס מגיעים לסדנא לביקור. כל מי שרוצה להכיר מוזמן.
  • ב- 4.8 יתקיים האקתון R בנושא מחירי רשתות המזון. בשלב זה חברינו הסטטיסטיקאים המארגנים את האירוע ינסו להבין את הדאטה בעצמם, בתקווה לבנות תשתית לעבודה משותפת עם “מכולת פתוחה” של הסדנא בהמשך .
  • סערה בכוס תה בממלכה הבריטית סביב חוק חופש המידע.
  • ואדם הולך לייצג אותנו בכנס Code for All לצד מקודדים למען יפן, פולין, טייוואן, פקיסטן, הקריבים ועוד.

וזהו.

שיהיה שבוע רענן,
מצוות הסדנא

מפתח התקציב – לאן הולך הכסף באמת?

מה זה  “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף”?

מפתח התקציב, אחד הפרויקטים הוותיקים שלנו, עוקב אחר חלוקת תקציב המדינה בין משרדי הממשלה, התחומים והתוכניות השונות, ואחר השתנותו המתמדת בעקבות העברות תקציביות. בחודשים האחרונים הפרויקט התרחב וכעת הוא מאפשר לראות גם את ההכנסות וגם את ההוצאות של הממשלה בפועל. פרוייקט הבת “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף” נולד מהרצון להבין לאן הכספים של משלם המיסים מגיעים בסופו של יום. התקציב הוא אחד האמצעים החשובים העומדים לממשלה בביצוע מדיניותה ובהבטחת שירותים לאזרחים. הממשלה מוציאה את כספי התקציב על תשלום משכורות לעובדי המדינה, על רכישת סחורות ושירותים מגופים חיצוניים, ובנוסף על מתן תמיכות לארגונים שונים (כגון העברות לעמותות או סובסידיות לחברות מסחריות).

עד היום היה קשה מאד לעקוב אחר ההתקשרויות הללו, למפות או לנתח אותן. העדר השקיפות בתחום הופך אותו למועד לפורענות ומהווה פתח לבזבוז כספי הציבור, בין אם על ידי קנייה של שירותים מיותרים, תשלום מחיר מופקע, או אף שחיתות באמצעות העברת כספים לגופים חיצוניים בתמורה לטובות הנאה.

י
רכש

הצוות מימין לשמאל:  שי שיינפלד, ג’ונתן רויזין, סער אלון-ברקת, עומר ברטל, אורי פז, נעמה כהן , מעין חג׳אג׳, ויטלי לובימצב

איך נולד הרעיון?

סער, מוביל הפרוייקט מספר: “כשעבדתי על התזה שלי בתואר השני, חיפשתי מידע בנוגע לכספים שקיבלו חברות פרטיות מהמדינה. המחקר שלי התמקד בתגובות של ארגונים שונים למחאה החברתית, ובפרט בשאלה האם ככל שארגונים תלויים יותר בתמיכה כספית מהמדינה, כך הם יהיו נכונים יותר להגיב לביקורת מהציבור. חיפשתי לשווא מידע במקורות רשמיים ואפילו פניתי לגורמים בממשלה, אבל נתקלתי בסירוב לבקשות שלי לקבל את המידע. המצב שבו כאזרח אין לי דרך לדעת כמה כסף קיבלה חברה כלשהי מהמדינה היה נראה לי ממש אבסורד. פשוט לא הסכמתי לקבל את זה.

בהאקתון של הסדנא באוקטובר 2014 פגשתי את עומר ברטל, היום המפתח הראשי של “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף”. עומר, מתוך הניסיון האישי שלו כעוסק עצמאי, הדגיש את הצורך להרחיב את התחרות על מכרזים של המדינה, גם כדי לתת הזדמנות שווה למעגל רחב יותר של ספקים ונותני שירותים, וגם כדי לדאוג שלא עושקים את הממשלה במחיר. יחד התחלנו להריץ את הרעיון.

מה מקור הנתונים? מה הכלי שאתם בונים מספק שאין באתרים הממשלתיים?

רוב הנתונים שלנו מגיעים מאתר מינהל הרכש הממשלתי, שמעדכן באופן יום יומי התקשרויות של הממשלה בפטורים ממכרז. למעשה, זה ממשק משתמש הפתוח לציבור של מערכת ממשלתית בשם מנו”ף (“מערכת ניהול ופרסום מכרזים ופטור ממכרז”). המערכת הזאת נוצרה בראש ובראשונה על מנת לתת לספקים ונותני שירותים מידע שיאפשר להם לגשת למכרזים ממשלתיים. בהתאם לכך, הנתונים המוצגים הם סטטיים, ולא מתעדכנים כאשר המשרדים משנים את תנאי ההתקשרות. כמו כן לא ניתן לראות אגרגציה של התקשרויות (למשל – מה סך ההתקשרויות של עמותה מסויימת או של משרד מסויים בחודש מסויים). אנחנו לוקחים את המידע מאתר מינהל הרכש, ועושים אינטגרציה שלו עם מידע מפורטל התמיכות וממקורות נוספים כמו מאגרי חברות ועמותות ועוד. המטרה העיקרית שלנו היא לתרגם את המידע על התמיכות וההתקשרויות לסיפור מעניין ובעל ערך חדשותי, כזה שקופץ לעיתונאי ישר לעיניים.

האם כבר מצאתם תופעות חריגות וסיפורים מעניינים? איך אתם מתכוונים לחפש אותם?

גילינו שמשרדים יכולים לאחר מאוד בדיווח על ההתקשרויות, וגם לשנות תכופות את פרטי ההתקשרות. אוששנו דפוסים שידענו שקיימים, כמו ריבוי התקשרויות המשך עם אותם הספקים, הרבה התקשרויות עם חברות ייעוץ, כמות בלתי נתפסת של התקשרויות עם קבלני שירותי אבטחה וניקיון וחברות כוח אדם. חוץ מזה צצים לא מעט סתם מקרים מבדרים. למשל, הרבה התקשרויות עם זמרים, אומנים. מכיוון שאנחנו אוגרים את הנתונים באופן שוטף, עם הזמן אנחנו לומדים יותר ויותר לזהות התקשרויות חריגות על בסיס ניתוח נתוני העבר.

האם המאגר שבניתם פתוח לשימוש של אחרים?

בהחלט. כמו כל שאר המידע שנמצא באתר מפתח התקציב, הנתונים על ההוצאות זמינים וניתן להוריד אותם וליצור שאילתות SQL דרך data.obudget.org.

רכש 2 נע

איזה עוד מאגרי מידע הייתם רוצים שהממשלה תפתח? מה הכי דחוף בעיניכם?

חסר לנו מידע על התקשרויות במכרזים פומביים, שבאופן אבסורדי לא זמין היום כלל, בניגוד למידע על ההתקשרויות בפטור ממכרז. יש גם גופים, כמו משרד הבטחון שלא טורחים לפרסם כלל את ההתקשרויות שלהם, גם את אלה שכלל לא נוגעות בסוגיות בטחון, כמו רכישת נייר טואלט.

שנית, היינו רוצים לקבל מידע על התקנות התקציביות שמהן הוציאה הממשלה את הכסף למימון ההתקשרות, מה שיאפשר לנו לבדוק האם הכסף אכן יצא למטרה שלשמה הוא יועד בתקציב המדינה. כבר נמצא בעבר, למשל, שתקנה תקציבית המיועדת לחיזוק הפריפריה שימשה למתן מענקים לגרעינים תורניים ברמת אביב ג’. אנחנו יודעים שמשרדי הממשלה מזינים את התקנות במערכת שלהם, ואפילו מחוייבים לכך מתוקף ההנחיות של החשבת הכללית, אבל בפועל מכל הסעיפים שהם מזינים זהו הסעיף היחיד שבחרו לא להציג לציבור באתר של מינהל הרכש. כשפנינו ושאלנו על כך, השיבו לנו שהסעיף הזה זמני ולכן הם אינם מעוניינים להציג אותו.

כדי להשלים את פערי המידע הללו, הגשנו בקשות חופש מידע רוחביות לכל משרדי הממשלה. במקביל אנחנו עובדים יחד עם היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים ובשיתוף פעולה הדוק עם התנועה לחופש המידע, לגיבוש נהלים חדשים לפרסום מידע על התקשרויות משרדי ממשלה עם ספקים. אנחנו חושבים גם על קידום הצעת חוק שתחייב את המשרדים לפרסם את כל פרטי המידע הללו. אני אופטימי.

מסך רכש

מה האתגרים שהתמודדתם איתם מבחינת העיצוב?

אורי, מעצב האתר: היה לי חשוב ליצור ממשק גרפי שמנגיש למשתמש מידע בירוקרטי יבש ומורכב בצורה נוחה ובהירה, כך שאפשר יהיה באופן מיידי להבין את הקונטקסט של כל התקשרות.

עמודת העדכונים הימנית מציגה רשימה של התקשרויות שניתן לסנן לפי פילטרים שונים. בחלון השמאלי אנחנו מציגים לגבי כל התקשרות, בנוסף למידע שכבר קיים באתר מינהל הרכש, גם את היסטוריית השינויים של אותה התקשרות וגם התקשרויות ומענקים קודמים של אותו ספק עם כלל המשרדים.

מה התכניות שלכם לעתיד?

אנחנו מנסים לאסוף מידע נוסף על הגופים עמם המדינה מתקשרת, למשל – במה עוסק הארגון, מי הבעלים, מי יושב בהנהלה, מה מקורות המימון שלהם. בהמשך נוכל להצליב את המידע הזה עם מידע על תורמים לגופים פוליטיים ופעילים במפלגות, מה שיאפשר לנו לזהות מקרים שבהם מועברים כספים לגורמים פרטיים שבעבר הביעו תמיכה במפלגה או במועמד, דבר שיכול על פניו להוות חשד לשחיתות.

כיוון נוסף שמעניין אותנו הוא ליצור אפליקציה לעסקים שתשלח התראות על התקשרויות שהתוקף שלהן עומד לפוג. זאת כדי להרחיב את מעגל המתחרים על הזדמנויות עסקיות של המדינה.

אנחנו מקווים שבסיס הנתונים גם ישמש בעתיד למחקר בנושאים שונים כגון הפרטה ומיקור חוץ של שירותים.

עדכוני הסופ”ש מצוות הסדנא [12-17.7]

אהלנוש,

  • השבוע הוקמה בכנסת ועדת השקיפות, או בשמה הרשמי “הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי ועקרונות שקיפותו לציבור”, בראשות סתיו שפיר. כמו כן שדולת השקיפות בשיתוף “100 ימים של שקיפות” ו”כנסת פתוחה” קיימה כנסבכנסת על חשיפת יומנים של נבחרי הציבור.
  • ב-10.9 יתקים סמינר לחדשנות חברתית של ישראל והאיחוד האירופי במתחם התחנה בת”א במסגרת פסטיבל DLD לחדשנות. אנחנו נציג בשולחן עגול בנושא engaged society בין 10:30 ל-12:30. ההרשמה נפתחה.
  • ועידת פיסגה בינלאומית של OGP תיערך השנה במקסיקו סיטי ב-27-29.10. כולם מוזמנים להגיש הצעה לפנל/סדנא או כל פורמט אחר על מנת להשתתף בועידה עד ה-14.8. המגישים עד ה-28.7 יוכלו גם להגיש בקשה למימון. למעוניינים נא לפנות לשבי.
  • EzGov היא אפליקצייה חדשה של המרכז להעצמת האזרח שמאפשרת לעקוב אחרי ההחלטות ממשלה, הצעות חוק והחלטות בועדת שרים לחקיקה – לשתף, לקבל התראות ולראות סטטיסטיקות. זה קצת ממכר, תזהרו. EzGov זה הקנדי קראש החדש!
  • לצד ויקי הסדנא שחזר לחיים, הבלוג שלנו מתחיל להתעדכן באופן עקבי, גם בתכנים מקוריים וגם בקישורים לכתבות עלינו בתקשורת, במקרה שרציתם לשתף ולא ידעתם לחפש.
  • ולסיום מילת השבוע היא datapalooza! דאטה-תון זה הכי 2014.

 

שבוע מופלא,
מצוות הסדנא

[וידאו] כתבה על פירסום והנגשה של נתוני הכנסת ע”י הכנסת וכנסת פתוחה

פורסם בערוץ 1 ב-16/7/2015

“ועדת שרים פתוחה” היא אחת היוזמות של הסדנא, שמטרתה להפעיל לחץ על השרים לחשוף את ההצבעות שלהם בועדת השרים לחקיקה ולפרגן לאלה שתומכים בשקיפותה. הינה הסיפור המלא בערוץ הכנסת, שבו תשמעו את ירון דינור מוביל הפרוייקט, מספר על טפסי ההצבעות שנשלחים לשרים מדי שבוע. והינה האתר עצמו http://www.vaadat-sarim.org.il

הקטע הרלוונטי
 בפייסבוק של הסדנא

הכתבה המלאה בערוץ 1

 

Richard Stallman

גיבורי השעה – קיצור תולדות המחאות הטכנולוגיות

המאמר פורסם לראשונה באלכסון על ידי מרי לויצקר ב- 13.7.2015.

עולם ההייטק אינו מזוהה לרוב עם מודעות חברתית גבוהה ותרומה לקהילה. בעובדי התעשיה דבק דימוי של יאפים נהנתנים במקרה הטוב או גיקים מנותקים החיים בעולם של מציאות מדומה במקרה הרע. סידרת הסאטירה הפופולרית “סיליקון ואלי” מפגישה אותנו עם שלל הטיפוסים הנלעגים של העמק, הנעים בין מגושמות חברתית לשיגעון גדלות. מחוץ למסך הקטן, התעשייה סופגת חצי ביקורת מורעלים על הומוגניות חברתית ובעיקר על הדרת נשים, בעוד שעובדיה מואשמים בהאצת הג’נטריפיקציה ודחיקת רגליהם של השחורים והעניים מאיזור המפרץ של סן פרנסיסקו לטובת המיליונרים החדשים. אולם דווקא אותם הגיקים-נובורישים יזמו כמה מתנועות המחאה הרדיקליות ביותר והגו כמה מהרעיונות היותר מעניינים לשינוי חברתי בשלושת העשורים האחרונים.

אני מנחשת שהאסוציאציות הראשונות שעלו בכם עם קריאת שורות אלה קשורות לפלטפורמות למיקור המונים כגון Wikipedia או למימון המונים כדוגמתKickstarter ו-Kiva (למתן מיקרו-הלוואות לבעלי עסקים קטנים במדינות מתפתחות), או אולי חשבתם על אתרים של שיתוף נסיעות, אירוח כמו Couchsurfing ולוחות מודעות כגון Craig’s List או “אגורה” הישראלית; אוניברסיטאות פתוחות מקוונות כמו Khan Academy, פלטפורמות לדיונים ולקבלת החלטות קולקטיבית וכהנה וכהנה.

אין ספק כי כל אלה, בין אם מטרתם היא עסקית או פילנתרופית, שינו ללא הכר את חיי הקהילה וצורות התקשורת שלנו. אולם, בכל אלה הטכנולוגיה היא כלי הבונה ומחזק קהילות, המאפשר לאנשים לתרום לאחרים עם ידע, כסף, ספה בסלון או מושב במכונית. הטכנולוגיה כאן היא רק אמצעי לשפר ולהעשיר את עולמנו החברתי או פשוט לעשות את החיים שלנו לקצת יותר זולים ונוחים. הטכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. היא עצמה איננה דבר שנוי במחלוקת ואינה נמצאת במוקד של דיון או מאבק חברתי.

אם אזכור של מאבק חברתי בהקשר הדיגיטלי גורם לכם מיד לחשוב על פייסבוק וטוויטר, אתם צודקים, אך גם בהם לא אדון במאמר זה. על תפקידן של הפלטפורמות החברתיות בהתארגנויות הספונטניות של האביב הערבי, Occupy Wall Street ומחאת האוהלים בישראל כתבו רבים וטובים, ואף המציאו שלל שמות לסוג זה של אקטיביזם: אקטיביזם רשת, אקטיביזם דיגיטלי וכדומה. גם כאן, הטכנולוגיה היא שוב אמצעי בלבד.

אם כן, כשאני מדברת על טכנולוגיה כמטרה של מאבק, הכוונה היא לאותן תנועות חברתיות שפועלות כדי להשפיע על האופן שבו הטכנולוגית מעצבת את חיינו כאזרחים וכאנשים פרטיים, ועל המגבלות שהיא כופה עלינו מעצם המבנה שלה. תנועות המחאה הטכנולוגיות נאבקות נגד היכולת של ממשלות וחברות עסקיות לאגור מידע פרטי על אזרחים ומנגד מתקוממות נגד הגבלת הגישה למאגרי מידע שביסודם שייכים לציבור כגון פרסומים אקדמיים או תקציבים ממשלתיים. הן מתנגדות לדרקוניות של שיטת הפטנטים ודורשות אינטרנט פתוח, נגיש ושוויוני.

שני עמודי התווך המרכזיים של אקטיביזם טכנולוגי הם תוכנה חופשית ומידע פתוח. ב-40 שנותיו הקצרות של המחשב האישי, נרקמה סביב שני אלה מיתולוגיה מפוארת עם סיפורי גבורה וגיבורי-על למכביר. על כן, אתחיל מבראשית.

קיצור תולדות הגיק-טיביזם

ריצ'רד סטולמן.

ריצ’רד סטולמן

את היסטוריית ההתנגדות של מפתחי תוכנה לסדר החברתי, ובעיקר לסדר התאגידי, ראוי להתחיל כמובן עם ריצ’רד סטולמן, גיבור התרבות האגדי של כל הגיקים וההאקרים, האיש שייסד את תנועת התוכנה החופשית באמצע שנות ה-80 באוניברסיטת MIT בה למד ועבד במעבדת המחשבים. זו הייתה תקופת הינקות של תוכנה מסחרית, וסטולמן וחבריו ניסו להתנגד לנורמה, שהלכה והתגבשה באותם שנים, של תוכנה סגורה שקוד המקור שלה אינו חשוף ואינו ניתן לשינוי. עד שהגיעו מייקרוסופט, IBM ואחרות, הסטודנטים והחוקרים של מדעי המחשב נהגו להשתמש בקודים האחד של השני וללמוד מהם. המצב שבו תוכנה מגיעה כקופסה שחורה שלא כל אחד יכול לשנות אותה או להוסיף לה פונקציות חדשות נתפס בעיניהם כאבסורד.

קוד פתוח פתוח לא רק לקריאה, אלא גם לכתיבה, ומכיוון שתוכנות גדולות מורכבות מדי מכדי שמתכנת בודד יוכל לכתוב את כל הקוד שלהן מהתחלה ועד הסוף, התפתחה מסורת של כתיבת קוד מבוזרת. אחד מאבותיה הוא לינוס תורבלדס, הממציא האגדי של מערכת ההפעלה LINUX, שאומנם לא היה איש פוליטי כמו סטולמן, אך השאיר חותם מעשי עצום על תרבות התוכנה. כל חלקיה של לינוקס משוכתבים כל העת בידי קהילת תורמי קוד ענקית המפוזרת בכל העולם. במאמרו המפורסם מ-1997 “הקתדרלה והשוק” תיאר אריק ריימונד את שיטת פיתוח התוכנה של לינוקס כשוק שבו קוד המקור פתוח ונגיש לכל. בניגוד לשיטת הקתדרלה שבה קוד המקור אומנם חשוף, אך רק מעטים רשאים לתרום ולפתח אותו, בשוק יש אינסוף עיניים שיכולות לנטר, לבקר ולשכתב את הקוד עד לתיקון אחרונת התקלות. זו בדיוק השיטה שבה עובדת ויקיפדיה.

לינוס תורבלדס

לינוס תורבלדס

פעילותם הולידה את תנועת התוכנה החופשית ואת מושג הקוד הפתוח. על פניו מחאה זו הייתה פנים-טכנולוגית ולא נגעה באופן ישיר לחיים שמחוץ לעולם ההייטק. אבל השפעתן האמיתית של תנועות חברתיות נמדדת גם בתנועות ההמשך שהן מולידות ובגלגולים שעוברים הרעיונות שהן זרעו. מעבר לכך שעקרון הקוד הפתוח פתח את האינטרנט לכתיבה, אידאל התוכנה החופשית היווה תשתית לתנועת האינטרנט החופשי בכללותה. סטולמן, הוגה הרעיון המקורי, סיכם את גישתו לתוכנה במשפטו המפורסם שמבדיל בין ״חופשי״ ל״חינם״:

“Free as in speech, not free as in beer״

פרופ׳ לורנס לסיג.

פרופסור לורנס לסיג

תוכנה חופשית היא כזו שניתן להעתיק, לשכתב ולהעביר הלאה ואין להחיל על כל גרסאותיה כל הגבלה של זכויות יוצרים. זוהי ההגדרה של ה-copyleft, מאין אנטי-זכות יוצרים, התשליל של ה-copyright. התחכמות משפטית זו שימשה השראה לפעילות הענפה של התנגדות לפטנטים, רשיונות תוכנה, וזכויות יוצרים. ב-2001 לורנס לסיג, פרופ’ למשפטים בהארוורד, הקים את ארגון ה- Creative Commons אשר אחראי לניסוח של סדרה של רישיונות פתוחים לקניין רוחני. רישיונות אלה משמשים היום את מרבית התוכנה הפתוחה בעולם, כמו גם מאגרים גדולים של תצלומים, טקסטים ויצירות אומנות, ומגנים על זכותם לשינוי ושיתוף חופשיים. הצעירים של היום צורכים תרבות ובאותו זמן משכתבים אותה, אמר לסיג, ובאמת מושא המאבק שלו מזכיר את המתקפה על תקליטני היפ-הופ של שנות ה-80 שסימפלו (חתכו, ערבבו ולפעמים עיוותו) קטעים מיצירות קיימות לתוך המוזיקה שיצרו, ונתבעו ע”י חברות התקליטים.

ארון סוורץ.

ארון סוורץ

ארון סוורץ, שהיה אחד מתלמידיו של לסיג ושותפו לדרך הפוליטית, הרחיב את המאבק של חופש ייצור, עיבוד והפצת הידע גם לחופש בסיסי הרבה יותר של גישה חופשית לידע. הוא התפרסם בזכות הפריצה שלו ב-2011 לרשת של MIT דרכה שאב 4.8 מיליון מאמרים אקדמיים מתוך המאגר של JSTOR במטרה לפרסם אותם בחינם. המחאה של סוורץ התנגדה למסחור והגבלת הגישה לידע אוניברסלי השייך לאנושות כולה, שהפקתו ממומנת מכספי מסים (בדמות מענקים ממשלתיים למחקר אקדמי). המאבק על חופש הגישה, בדומה לחופש הייצור והשיתוף של ידע, תוכנה, יצירות אומנות או כל סוג אחר של קניין רוחני, הוא מאבק על האופן שבו זכויות היסוד שלנו מקודדות לתוך הטכנולוגיה, שבו חוקי האינטרנט קובעים את ההיררכיה של ייצור וצריכת הידע ומגדירים את חלוקת ההון האינטלקטואלי. סוורץ נעצר, אך בעוד מתנהלת נגדו חקירה הוא הוביל קמפיין חדש, שאפתני ומתוקשר יותר מכל קמפיין קודם להגנה על חופש האינטרנט. הקמפיין התחיל מעצומה שסוורץ וחבריו הפיצו נגד שתי הצעות החוק הידועות בשמן SOPA ו-PIPA שעמדו באותה עת להצבעה בפני הקונגרס האמריקאי. הצעות אלה שנתמכו על ידי חברות תקשורת וחברות תקליטים גדולות ועל ידי תעשיית הקולנוע, היוו ניסיון של יצרניות התוכן להילחם בהפצה בלתי מוגבלת של תוכן מחוץ לגבולות ארה”ב. כעת אתר שהחזיק בתוכן באופן בלתי חוקי היה עתיד להיות מנוטרל בעקבות מניעת הופעתו בתוצאות של מנועי החיפוש, קבלת תשלום דרך שרותי תשלום מקוונים או מרווחי פרסום, שרובם ניתנו על ידי חברות אמריקאיות הכפופות לחוק האמריקאי.

עבור הקהילה הטכנולוגית ויצרני התוכן הפתוח זה היה כמו אגרוף בבטן. טענת הנגד שלהם גרסה כי אף אתר לא יכול להבטיח שלעולם לא תעלה עליו אף פיסת תוכן לא חוקית, אפילו באתר של הממשלה מצאו קובץ שהופץ בניגוד לתנאי הרישיון שלו. העצומה תפסה תאוצה והחוק נתקע בנבחי בית הנבחרים. בינואר 2012 רגע לפני שימוע חוזר לשתי ההצעות, באקט מחאה ספונטני ובלתי מתואם מספר אתרים גדולים כגון ויקיפדיה, גוגל, פליקר ואחרים החשיכו את אתריהם ופרסמו הודעות מחאה נגד החוק. בתוך יום, דעת הקהל האמריקאי התהפכה והחוק נקבר. זה לא עוד מאבק על זכויות יוצרים, אמר סוורץ, זה מאבק על החופש להתחבר. אולם המאבק הזה גבר עליו. הוא עמד בפני הרשעה במשפטו כשהעונש המקסימלי האפשרי על מעשיו הגיע ל- 35 שנות מאסר בפועל וקנס בשווי מיליון דולר. הוא לא עמד בלחץ התביעה והתאבד שנתיים אחרי תחילת המשפט. בגיל 26 הוא הפך לגיבור תרבות, לסמל של ההאקר הטוב, הרובין הוד של המידע.

בין חופש הביטוי לפרטיות

גיבור אחר שנכנס לפנתיאון ההאקרים הוא אדוורד סנודן. ב-2013 סנודן, עובד לשעבר של הסוכנות לביטחון פנים האמריקאית, הדליף מיליוני מסמכים החושפים את קיומה של רשת ממשלות העוקבות בצורה מתואמת אחרי האזרחים אחת של השניה באמצעות איסוף של מידע פרטי שהן מקבלות היישר מגוגל, פייסבוק וחברות אחרות שמחזיקות בתיבות ההודעות הפרטיות שלנו. על אף שסנודן מדבר על הצורך בהגנה על מידע וסגירה שלו להבדיל מפתיחה ושיתוף, במובנים רבים הוא חלק מאותה התנועה. המשותף למאבק של סטולמן, סוורץ וסנודן הוא העיסוק בעצם הארכיטקטורה של הרשת, במאזן הכוחות שהיא מייצרת בין הממשלות, התאגידים והאזרחים/המשתמשים שהופך להיות מובנה בתוך הטכנולוגיה עצמה. האופן שבו היא קובעת עבורנו את הזכויות שלנו כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות. כמו שאמר אבן מוגלן, המייסד של המרכז המשפטי לחופש התוכנה (SFLC), המספק ייעוץ משפטי בחינם למפתחי תוכנה חופשית, ואשר כינה את פייסבוק ‘מכונת מעקב עצומה’ – “בימים אלה האנושות בונה רשת שמחברת את המין האנושי כולו יחד, והציבור הרחב לא שולט באופן שבו הרשת הזאת מעוצבת. אני לא מודאג כל כך מגוגל ומפייסבוק. הם לא בהכרח יהיו פה בטווח הארוך. אני מודאג יותר מהארכיטקטורה של הרשת”.

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית

סנודן דורש מענקיות הטכנולוגיה לוותר כליל על אגירת כמויות גדולות כל כך של מידע פרטי כדי שכלל לא תהיה להן היכולת הטכנית למסור אותו לבעלי השררה, ובכך למנוע את הדילמה האתית שלב אחד לפני הגיעה להתפלמסות משפטית. במשתמשי הקצה הוא מפציר להשתמש בתקשורת מוצפנת ובדפדפנים בטיחותיים.

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית – הוא כל כך רגיש והפגיעה האפשרית בו כל כך הרת אסון ובלתי הפיכה, עד שלא קיימת אף הגנה טכנולוגית שיכולה לתת ביטחון של 100% לשלמותו ולסכל כל טעות אנוש. והראיה – תחנות גרעיניות מתפוצצות ומאגרים נפרצים, הכל עניין של זמן. אין שום הצדקה, טוענים המתנגדים, שממשלה תטמיע טכנולוגיה שבאופן אינהרנטי מסכנת כל כך את אזרחיה. בעוד שאת יתרונות קיומו של המאגר ניתן בקלות לקבל גם מטכנולוגיה חלופית של תעודה ביומטרית ללא מאגר מרכזי.

על פניו, המאבק להגנת הפרטיות יכול להתפרש כסתירה לקריאה להפיכת של מידע לחופשי, אולם בפועל הוא לא אחר מאשר צידו השני של אותו מטבע, המטבע של כלכלת המידע. הטענה היא שככל שתאגידים וממשלות יותר שואפים לאסוף מידע פרטי על האזרחים ולרגל אחריהם, בין אם באמתלת הגנה על ביטחון לאומי או הגדלת שורת הרווח, כך הם מעוניינים פחות לחשוף את מאגרי הנתונים שלהם עצמם מתוך חשש לביקורת ציבורית או הפסד של יתרון תחרותי. ככל שיותר מנכסיה התרבותיים והאינטלקטואליים של האנושות עברו דיגיטציה וככל שהשליטה בגרסה הדיגיטלית שלהם הפכה יותר ויותר ריכוזית (חברות תקליטים בינלאומיות, הוצאות לאור וכדומה), לצד המכונה הביורוקרטית שהלכה והשתכללה מבחינה טכנולוגיה, תנועת הקוד הפתוח גם היא עקבה אחר רוח הזמן והצמיחה ענפים רבים. תנועות בנות שלה – מדע פתוח, תוכן פתוח, ממשל פתוח – דורשות יותר ויותר גישה חופשית למידע והפקעה של בעלות בלעדית עליו.

תנועת הממשל הפתוח (או בשמה היותר מדויק ‘מידע ממשלתי פתוח’) היא אחד הענפים שהלכו והתעבו בעשור האחרון. לפי הפרוגרמה שלה יש לא רק להגן על חופש ייצור ושיתוף של מידע, אלא אף לחייב רשויות השלטון וגופים ציבוריים לעשות זאת באופן יזום. על המוסדות לפרסם את מאגרי המידע שנמצאים ברשותם כדי להבטיח שקיפות, אחריות ושיתוף הציבור, מנדבכיה המרכזיים של הדמוקרטיה. שקיפות היא לא המצאת המאה – החידוש בדרישה הזו הוא הפורמט. חוק חופש המידע נחקק בארה”ב כבר ב-1966, כאשר בישראל הוא התקבל ב-1998, ובבריטניה, חלוצת המאבק לפתיחת מידע ממשלתי, רק ב-2000.

לפי החוק הישראלי הרשות יכולה לספק את המידע גם כמודפס במדפסת סיכות אם תרצה לעשות זאת, ולכן כלל אי אפשר להבטיח שהמידע יהיה מועיל למי שמעוניין לעשות בו ניתוח או עיבוד דיגיטלי כלשהו או לפתח תוכנה שמשתמשת בנתונים. כך קרה שחברי הכנסת בישראל עדין מקבלים ממשרד האוצר את ספר התקציב כארגז של ניירת ולא כקובץ עם טבלה או כאתר המציג את אוקיינוס המספרים בצורה קריאה יותר למוח אנושי. כמו כן, החוק מאפשר לרשות לגבות תשלום עבור השירות במקרה בו איסוף המידע הצריך ממנה משאבים עודפים. מכיוון שהפקת המידע הופכת לרווחית ובמקרים מסוימים חברות פרטיות גוזרות קופון על הדרך, המידע מגיע עם רישיון שלא מאפשר כלל את המשך הפצתו. כך למשל הטקסט העדכני והמשולב של כל חוקי מדינת ישראל שמור בידי חברות פרטיות שאינן מאפשרות גישה פתוחה אליו ולעתים אף טוענות לזכויות יוצרים על נוסח החוק. מעבר לחיזוק הדמוקרטיה העלאת רמת האמון בממשלה, ושיפור השרות לאזרח, פתיחת המידע נועדה לעודד את המגזר העסקי לחפש שימושים יצירתיים למידע החדש ולפתח כלים מועילים כדוגמת Moovit ומדל”ן.

פעילות לקידום ממשל פתוח החלה לצבור תאוצה במקביל בבריטניה ובארה”ב באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 עם הקמת ארגונים כגון Open Knowledge Foundation הלונדונית ו-Sunlight Foundation בוושינגטון. אז נולד גם הכינוי ‘טכנולוגיה אזרחית’ (Civic tech) המאגד תחתיו כלים טכנולוגיים שנועדו לשפר וליעל את תפקודן של ממשלות ולהגביר מעורבות אזרחית. בישראל את התנועה הזו מובילה ‘הסדנא לידע ציבורי’. מתנדבי הסדנא בונים אתרים שמנגישים לציבור הרחב בצורה פשוטה ומוחשית מידע עשיר ומורכב כגון תקציב המדינה, תוכניות בניין עיר (תב”ע), סטטיסטיקה של תאונות דרכים, פעילות הכנסת ועוד. מידע שלולא כן היה נשאר ספון במחשביהם של פקידי ממשל חשדנים שלנצח היו ממשיכים להזהיר אותנו מפני הסכנות האיומות שבשימוש לא מושכל ולא מקצועי בו.

חסידי מידע פתוח אם כן, דורשים שהדמוקרטיה, בדומה לזכות לפרטיות תהיה ממומשת על ידי טכנולוגיה. הדימוי העולה בדעתי הוא של סייבורג, דמוקרטיה שחצי מגופה הוא אדם וחציו מכונה. הטכנולוגיה אינה רק עוד כלי עזר, אלא היא המימוש הבלעדי שמאפשר את הביטוי המלא של הדמוקרטיה. הבחירה בין דף מודפס לבין קובץ לא קיימת. הקובץ אינו הגרסה המשופרת של הדף אלא הוא הצורה היחידה האפשרית המקיימת עקרונות דמוקרטיים. כמו שחברי ‘הסדנא לידע ציבורי’ אוהבים לומר “אם בספריית בית אריאלה, במרתף חשוך, בתוך ארון סגור, מאחורי שלט ‘זהירות נמר’, יש ספר שבו נמצא המידע, זה חסר משמעות. כל עוד המידע לא מונגש, הוא לא באמת קיים”.

זהו קיצור תולדות תנועות מחאה טכנולוגיות, השואבות מביקורת על הקפיטליזם, משיח זכויות הפרט ומערכי הדמוקרטיה. הן נלחמות על האופן שבו תעוצב הרשת ויקבע מאזן הכוחות בין אזרחים לממשלותיהם ובין משתמשי הקצה לתאגידים. זאת לא רק מחאה של מתכנתים והאקרים על זכותם לקרוא את הקוד של התוכנות של מייקרוסופט – זאת המחאה של כולנו.

צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5

מה בין שקיפות להגנה על פרטיות? או מה מסתירים הח”כים.

המאמר פורסם לראשונה על ידי מרי לויצקר בשיחה מקומית ב-6.7.2015

בשבוע שעבר עברו בכנסת שתי הצבעות, שעל פניו אין ביניהן דבר וחצי דבר. הראשונה, הצעת החוק לשקיפות בוועדת השרים לענייני חקיקה, הדורשת פרסום של פרוטוקולים ותיעוד ההצבעות של השרים בוועדה הכי שושואיסטית בכנסת (אחרי ועדת חוץ וביטחון). השניה היא הארכת הפיילוט של המאגר ביומטרי, שמאפשר להמשיך ולאגור מידע פרטי ורגיש של אזרחים ודורש מאיתנו לסמוך על הממשלה שתשמור עליו. התוצאות היו צפויות: ההצעה הראשונה נפלה ביום ראשון ברוב קולות בוועדת השרים לענייני חקיקה, ואילו הארכת הפיילוט אושרה ביום שני במליאת הכנסת. אז מה אם כן משותף בין שקיפות וחשיפה להגנה על פרטיות והסתרה?

אם תופסים קצת מרחק ומסתכלים על שתי ההצעות יחד, בעיקר על הנימוקים והתירוצים העולים בהקשר של ההתנגדות לראשונה והתמיכה בשניה, מגלים משהו מעניין על התפיסות של נבחרינו באשר לזכויות ולחובות שלהם כלפינו. מה שהם בעצם רוצים להגיד לנו זה ש”ככל שנגלה לכם פחות עלינו ונדע יותר עליכם, כך יותר טוב לדמוקרטיה”. אם היו יכולים וודאי היו מחוקקים חוק לדרישת שקיפות מאזרחים ולהגברת הגנת הפרטיות של הח”כים והשרים.

בוועדת השרים לענייני חקיקה מוכרע גורלן של כל הצעות החוק הפרטיות במחי ידה של המשמעת הקואליציונית (המשמר החברתי כתבו דו”ח מפורט ומזעזע על המצב). אך למרות החשיבות של הדיון וההצבעות בוועדה, לציבור אין דרך לדעת מי תמך ומי הפיל הצעות חוק ובאיזו אמתלה. רק השבוע הפילה הוועדה את הצעת החוק שיזם ח”כ מיקי רוזנטל “שקיפות אינטרסים כספיים וגילוי עניינים של חברי הכנסת והשרים”, ואת הצעת החוק לנישואין וגירושין של ח”כ זהבה גלאון. לא הייתם מתים להיות זבוב על הקיר כדי לשמוע מה כל כך הפריע לשרים בשקיפות ובגירושין? בדיוק בשביל זה יש פרוטוקולים, אתם חושבים לעצמכם. רק שאין. ולא יהיה בקרוב. “כדי למנוע דיונים פופוליסטיים”, הסביר ח”כ יאיר לפיד.

מליאת הכנסת (צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5)

צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5

העיתונאי תומר אביטל, מקים המיזם “מאה ימים של שקיפות”, שביקש מהח”כים לחשוף את יומני הפגישות שלהם, שיתף איתי בעוד כמה מהתירוצים הנפוצים בהם נתלים הח”כים כדי לשכנע אותנו ששקיפות זה פאסה. כשהם לא מסכימים לגלות לנו עם איזה חברים שלהם הם שותים קפה לפני איזו הצבעה בכנסת הם אוהבים לומר ש”זה מידע רגיש”, או אפילו “זו חדירה לפרטיות, יש גבול לחופש המידע”. מדובר במידע על פגישות שהם עורכים בתפקיד במהלך יום העבודה שלהם, כמובן. והנה עוד כמה תירוצים עילאיים ומתנשאים ששמעתי מהמתנדבים של הסדנא לידע ציבורי (עמותה הפועלת לפתיחה והנגשה של מידע ציבורי באמצעות כלים טכנולוגיים) בבואם לדרוש פתיחה של מאגרי מידע ממשלתיים: “זה מידע מקצועי ומורכב כל כך, אין סיכוי שתבינו לבד”, וגם “אנחנו פשוט מפחדים משימוש לא מושכל, זה יכול לעשות נזק”.

לעומת זאת,לא נראה שהממשלה מפחדת יותר מדי מהנזק שעלול להיגרם מדליפת המידע הרגיש שהיא אוספת עלינו האזרחים – סכנה ממשית שתרחף מעלינו ברגע שנחויב להפקיד במאגר הביומטרי טביעות אצבע, תווי פנים או צילום של הרשתית שלנו. מספיק להיזכר במה שקרה ב-2006 כאשר העתק אלקטרוני של מרשם האוכלוסין נגנב על-ידי עובד מיקור חוץ של משרד ממשלתי והופץ באינטרנט בתוך תוכנת “אגרון”. המאגר כלל מידע מפורט ובכללו שמות מלאים של אזרחים ישראלים, מספרי הזהות שלהם, כתובותיהם, תאריכי לידה, ועוד, והוא הגיע לידיהם של גורמים עסקיים ואחרים והופץ ברחבי המדינה.

כבר היום המאגר הביומטרי הקיים נגיש לכל שוטר במשטרת ישראל. ואם נוסיף חטא על פשע המאגר מגובה על גבי שרתים של חברה פרטית. במצב כזה אין שום ערובה שמחר לא נמצא את טביעת האצבע שלנו מסתובבת באינטרנט, וכך כל האקר בן עשרה יוכל להתחזות אלינו כשהוא מחליט להזמין פיצות לכל החברים בכרטיס האשראי שלנו או לטוס עם הדרכון שלנו לדובאי. בעבר הממשלה יכלה להחליט להחליף את כל מספרי הזהות במקרה של סכנה למידע, אבל אפילו המדע הבדיוני עדין לא המציא שיטה להחליף אצבעות ועיניים.

ואף על פי כן, למרות שלפי דו”ח מבקר המדינה נחיצות המאגר מוטלת בספק, ולמרות הביקורת החריפה שמתח דו”ח המומחים המקצועיים של התנועה לזכויות דיגיטליות באשר לרמת בטיחותו, הקואליציה תמכה בהארכת תקופת הניסיון של המאגר.

הגיע הזמן שנבחרי הציבור יבינו בשביל מי הם עובדים ועל הפרטיות של מי הם צריכים לשמור. שקיפות היא לא משחק במידע הכי אישי ופרטי של האזרחים. בית המחוקקים אינו ביתם הפרטי, כל מה שקורה בין קירותיו הוא עניינו הישיר של הציבור. מי שיש לו מה להסתיר, שיפנה במטותא את כיסאו, כי מקומו לא כאן. כמו בכנסת גם במשרדי הממשלה הפקידים והעובדים המקצועיים מחויבים לטובת הציבור.

ח”כים, אל תתנו יד (את היד עם האצבעות שלנו) למאגר. שרים, עשו מעשה ופרסמו עצמאית את הצבעותיכם בוועדה. הציבור יגמול לכם.

מרי לויצקר היא רכזת הקהילה בסדנא לידע ציבורי.

עדכוני הסופ”ש מצוות הסדנא [12-17.7]

שלומות,

בין הפגנה להפגנה אנחנו ממשיכים בשלנו…

  1. קיבלנו תרומה של $20,000 מקרן שוקן! התרומה מיועדת לפרוייקט משותף עם ארגוני שינוי חברתי, לקידום מטרותיהם של הארגונים באמצעות הכלים שלנו בשילוב הדאטה שלהם.
  2. ב-3.8 תתקיים אסיפה כללית של חברי העמותה. האג’נדה בקרוב.
  3. אנחנו מכריזים על תחרות ממים! גם הכמות וגם האיכות קובעת. הזוכה יזכה במתנה טעימה cake ובלייקים עד-לא-ידע

4.חדשות מהעולם: זוכרים את ה-Civic Hack Day? אז הינה מבחר פרוייקטים שיצרו ידידינו היאנקים ב-National Day of Civic Hacking ברחבי ארה”ב. ביניהם אפליקציה חברתית המדרבנת אנשים לשתף נסיעות, אפליקציה המעריכה עלות של פניה לבית משפט וגם סוג של “טיפה-לי” (WIC centers ).

5.ובארצינו, מחפשים ידיים מקודדות לסייע בבניית עמוד המתעד הצבעות ח”כים בנושא הגז.

שיהיה שבוע אופטימי
מצוות הסדנא

 

עדכוני הסופ”ש מצוות הסדנא [28.6-3.7]

אהלן,

  1. התקבלנו לתוכנית עמיתים של קרן אברט, שבזכותה נוכל לקלוט סטונט/ית תמורת מלגה להתמחות בסדנא בשנה”ל הקרובה כרפרנט/ית לקשרי ממשל וקידום מדיניות. אנחנו מחפשים סטודנט/ית שנה ג’ ומעלה למשפטים / מדע המדינה / סוציולוגיה / מדיניות ציבורית או תחום דומה. אנא עיזרו להפיץ הפוסט.
  2. באחד המפגשים הקרובים נערוך סדנת דיבור מול קהל. לפרטים והרשמה
  3. ב-15.7 המרכז להעצמת האזרח יארח את יעל גרמן לשיחה על אתגרי יישום מדיניות במגזר הציבורי.
  4. שרת המשפטים הכריזה על הענקת “הפרס לשקיפות וחופש מידע” לרשות ציבורית או לעובד רשות, בגין פעולות או יוזמות שמטרתן קידום השקיפות, הפצת מידע באופן יזום או הנגשתו לציבור.
  5. מטעמים מהעולם: האתר הבריטי RightsInfo יצר אינפוגרפיקה מגניבה כדי לספר את ההיסטוריה של זכויות האדם (הידעתם שחופש דת הוצהר לראשונה בהודו ב-1591), להפריך מיתוסים (מסתבר שהבריטים ממש מפחדים ששופטים “אירופאיים” מקבלים החלטות בסתירה לערכים בריטיים) ולתעד את 50 המקרים שעיצבו את ההיסטוריה (מאז 1978 אין להצליף בישבניהם של ילדים).

יולי שמח,
מצוות הסדנא