דנבר עיר הגבהים- The Mile High City
דנבר היא העיר הרביעית בנתיב השקיפות שלי באמריקה. תוכלו לקרוא גם על וושינגטון ועל בולטימור ולדפדף באלבום התמונות (יש כתוביות לרובן). עדיין חייבת לכם את שיקגו.
השבוע בפעם הראשונה פגשנו ארגונים אקטיביסטים. בלי חליפות ועניבות, בלי מזגנים מקפיאים, בלי בידוק פסיכי בכניסה, פגשנו חבר’ה צעירים עם להט בעיניים שלא התביישו להגיד בדיוק את מה הם חושבים על הממשלה שלהם – והם חושבים.
הארגון הראשון Inspire Colorado עוסק ברישום בני נוער לבחירות. לפי השיטה האמריקאית חייבים להירשם מראש על מנת להתייצב בקלפי ביום הבחירות. פגשנו קבוצה של נערות אחוזות דיבוק פוליטי, שזרקו לנו מספרים – אני רשמתי 400 תלמידים השנה, ואני 1000! כששאלתי אותם מה הקטע של ההרשמה, הן הסתכלו אחת על השניה וחזרו אחריי “כן, מה הקטע באמת?…” למעשה זה חוק שנשאר מראשית המאה ה-19 ונועד לתקופה של דמוגרפיה לא יציבה כדי למנוע מעוברי אורח בעיר להשפיע על הבחירות המקומיות. בראשית המאה ה-20 החוק שימש כדי לדחוק את האוכלוסיה השחורה ואת העניים באופן כללי מהשתתפות בהצבעה. אחת הפרקטיקות של פעילי זכויות האזרח בשנות ה-60 היתה עריכת מבצעי רישום של מצביעים שחורים במדינות הדרום. היום יותר ויותר מדינות מקדמות חקיקה לרישום אוטומטי עם קבלת רשיון נהיגה, אבל בינתיים רישום מצביעים is still a thing. גיל ההצבעה הוא 18, וכבר מגיל 16 מותר להירשם. ויש להם הרבה בחירות לעשות – הסנאט מתחלף כל 6 שנים, הנשיא כל 4, בית הנבחרים כל שנתיים. חוץ מזה יש בחירות למנהל המחוז (board of county commissioners) ולראשות המדינה, שם בוחרים מושל ונציגים לבית נבחרים ולסנט המקומי. וכמובן בחירות לראשות ולמועצת העיר. ויש גם פריימריז.
שאלתי את הנערות למה הדבר החשוב מבחינתן הוא ההשתתפות בבחירות ולא פעולה פוליטית ישירה לקידום סוגיות שחשובות לבני גילן? התשובה היתה פשוטה. רוב הצעירים דמוקרטים + בקרב הגילאים 18-29 שיעור השתתפות בבחירות הוא הנמוך ביותר. הבייבי-בומרז קובעים לנו איך לחיות, וחאלס עם זה. סטטיסטיקה נוספת שהן ציטטו היא שיותר דמוקרטים נרשמים, אבל במאני-טיים יותר רפובליקנים מגיעים לקלפי. העבודה שלהם בעצם כפולה, גם לרשום וגם לגרום לאנשים לצאת מהבית ביום הבחירות.
הארגון השני היה Colorado Common Cause, סניף מקומי של Common Cause הארצי, שעוסק בעיקר בתקינות של תהליך ההצבעה, בשקיפות ברמה המקומית, ובמימון בחירות, מה שנקרא כאן money in politics.
בוושינגטון כבר פגשנו את ועדת הבחירות הפדרלית שכל עיסוקה הוא ביקורת מימון בחירות. שאלתי את אלן, סגנית יו”ר הוועדה שאירחה אותנו, אם יש בכלל דיבור על מימון ציבורי לקמפיינים. בהחלט, היא אמרה, אבל כרגע בית המשפט העליון שלנו רואה בהגבלת מימון הגבלה על חופש השיח הפוליטי. זה לא חייב להיות ככה, בקנדה למשל התפיסה היא שמימון בלתי מוגבל פוגע בשוויון, מפני שבעל הממון מקבל יותר הזדמנויות להתבטא. אבל אצלינו אין תקווה לשינוי כל עוד השופטים לא יתחלפו. היא כמובן דיברה על העתירה של Citizens United מ-2010 שבעקבותיה בית המשפט החליט להסיר את המגבלות על תרומות פוליטיות מתאגידים ואיגודים מקצועיים. היום מדברים על כך שעד כדי 50% מהזמן של נבחרי ציבור מכהנים מוקדש לגיוס כפסים לקמפיין הבא שלהם, מה שנקרא dialing for dollars.
קרוליין מ- Common Cause סיפרה לנו על ניסוי מעניין שעשתה סיאטל בבחירות המקומיות שלה ב-2017 – כל תושבי העיר קיבלו Democracy Voucher בשווי 25$, סך הכל 3 מיליון דולר מהתקציב העירוני, אותם יכלו להשקיע בקמפיין של המועמד המועדף עליהם. המועמדים שמעוניינים להנות ממימון השוברים מקבלים על עצמם מגבלות שונות על ההוצאות המותרות. הרפורמה אושרה ל-10 השנים הבאות.
אגב הוצאות מותרות, אלן מהוועדה הפדרלית סיפרה לנו שלאחרונה אושר להשתמש בכספי קמפיינים לתשלום על טיפול בילדים, כדי להקל על מועמדות נשים לפנות זמן למרוץ. באופן כללי אסור להשתמש בכסף זה למימון הוצאות אישיות והוצאות הקשורות לבית או למשפחה.
החבר’ה במשלחת שבאו ממדינות אותוריטריות קשוחות, דוגמת אפגניסטן, אתיופיה ומצרים, דיברו על הקינאה שלהם בחופש הפוליטי שהנוער האמריקאי נהנה ממנו והפצירו בהם לא לקחת אותו כמובן מאליו. בשיחה הזאת נגלה האירוניה שבדמוקרטיה האמריקאית, שלפחות בעיני עצמה היא המשוכללת בעולם, שעסוקה בעיקר בהבאת אזרחיה לקלפי.
טריוויה, או “עובדה כיפית” כמו שקוראים לזה פה – צורתה של מדינת קולורדו היא מלבן מושלם (ויומינג השכנה היא המלבן השני). קולורדו היא אחת מ-6 מדינות בארה”ב בהם מריחואנה חוקית לשימוש ולגידול. בהגיענו למלון, יחד עם הלו”ז של התוכנית המקומית קיבלנו חוברת עם שאלות ותשובות לאורח הסקרן. האם מותר לעשן בלימוזינה? האם מותר לעשן באוטובוס? האם מותר לעשן בפארקים לאומיים של הרי הרוקי? מסתבר שלא. שאלתי את הנהג שלנו מה הוא חושב על העניין. הוא אמר שלא באמת אכפת לו, אבל זה נחמד שפתאום הגיס בא לבקר אחרי שלא ראו אותו עשור.