עיר מספר 2 בנתיב השקיפות. קראו כאן על וושינגטון.

בברושור שקיבלנו מהמארחים שלנו, מצויין שבולטימור “לאחרונה נכנסה לעשיריית יעדי התיירות הפופולריים בעולם” (בעולם של בולטימור?), היא מקום מושבו של האקוואריום הלאומי הנודע, בית חולים הופקינס הנודע, הפלאנטריום הנודע, טלסקופ האבל, ועוד פלאי תבל כאלה ואחרים. התוכנית בנויה כך שבכל אחד מחמשת הערים שעל המסלול שלנו, מחלקת המדינה חוברת לארגון אזרחי מקומי, והוא זה שמתכנן בפועל את פרטי התוכנית בעירו. ניתן להניח שמחלקת המדינה, ממושבה בוושינגטון במרחק שעה נסיעה (שעתיים בפקק וושינגטון-בולטימור הנודע) לא בהכרח שותפה ללוקאל-פטריוטיות של מדינת מרילנד.

אני כמובן מכירה את בולטימור מ”הסמויה” (מודה, קצת הופתעתי לא לראות אנשים מדברים במכשירי נוקיה מ-2002). למי שלא שייך למועדון המעריצים, הסדרה מגוללת את סיפורה של עיר אחוזת פשע, סמים, שחיטות, עוני חסר תקווה ובעיקר אוזלת יד של המשטרה. בסוף כל עונה (זהירות ספויילר) הטובים ממשיכים להיות לוזרים והרעים זוכים בכל הקופה. גם היום, הסטטיסטיקה מייאשת. 10% מתושבי העיר מכורים להרואין, ומתרחש בה כמעט רצח אחד ליום. לאחר הפוגה קלה ב-2011, מספר מקרי הרצח רק ממשיך לטפס וכיום עולה על זה של ניו-יורק – עיר עם אוכלוסייה גדולה פי 14. גם אלימות משטרתית היא עדין סוגיה חמה. המקרה של פרדי גריי ב-2015, צעיר שחור שנעצר על ידי המשטרה בחשד להחזקת סכין ונפטר מפגיעה שספג בעת הובלה ברכב משטרתי, עורר התפרעויות קשות ברחובות והצטרף לסדרת האירועים שתדלקו את תנועת Black Lives Matter. ב-2016 נער שחור נוסף, לאוואר דאגלס, נהרג על ידי משטרת העיר, ובפברואר השנה נחשפה שערוריית שחיתות חמורה לפיה שוטרי בולטימור שדדו חפים מפשע וסחרו בסמים ובנשק. רק החודש, ניו יורק טיימס הוציא פודקאסט בחמישה חלקים שבו הוא בחן לעומק את הבעיה הבולטימורית – החל ממותו של פרדי גריי, השערורייה האחרונה, ובאופן כללי  היסטוריית יחסי חוסר האמון בין התושבים למשטרה, הקסם של הרחוב עבור הנערים, והדוקטרינה הבעייתית של המשטרה של אפס סובלנות.

בקיצור נמרץ, שורשי הבעיה נטועים אי שם בשנות ה-80, כשמשרות ייצור רבות עזבו את העיר והאבטלה נסקה מ-30% ל-50%, תוך פגיעה בעיקר באוכלוסיה השחורה. באותו זמן ממש העיר הוצפה בסם הקראק. כאשר בשנות ה-90 הגיעו מים עד נפש, התושבים בחרו בראש עיר, לבן, שהבטיח לעשות סדר ולנקות את הרחובות. הוא ייבא מניו-יורק את הדוקטרינה של אפס סובלנות, לפיה יש להשקיע מאמץ זהה במיגור עברות קלות כחמורות. אם לא ישאר חלון שבור אחד וקיר אחד מקושקש בגרפיטי, התושבים ילמדו שלא מפרים את הסדר. זה הביא לכך ששוטרים פשטו על השכונות ועשו ממש טרור לתושבים. עצרו עוברים ושבים חפים מפשע, בעיקר נערים, שחורים כמובן. בשנים אלה טמונים שורשיה של השנאה היוקדת למשטרה, חוסר האמון והתסכול מהשיטה.

הינה מפה דינמית של העירייה עם מיקומים של מקרי הפשע (על בסיס Socrata ו-OpenStreeMap).

בהגיענו, נגלתה בפנינו עיר מסבירת פנים ונינוחה לאין שיעור מוושינגטון הבירה. בערב הראשון יצאתי עם חברתי הברזילאית לחקור את הקולינריה הימית המקומית – מגוון אינסופי של צדפות, קונכיות, שריונות וצבתות מהמפרץ על יד. משהתיישבנו על הבר, מהר מאוד הכרנו את השכנה מימינינו שהגיעה לחגוג עם מנת צדפות של מים מתוקים את היום האחרון שלה בעבודה (לא, היא לא ראתה את הסמויה, היא תירצה זאת בכך שהיא רק בת 28, אבל ידעה לספר שהמלון פה ממולינו שימש כאחד הלוקיישנים של הצילומים), אחר כך הצטלמנו עם הצלחת המפוארת של הזוג משמאלינו, שגם התרגש יחד איתנו ממרק הסרטנים שאני הזמנתי, והקשבנו להסברים סבלניים של הברמן על איך מתרקמים הטעמים בסוגי הצדפות השונים.

ביום למחרת נפגשנו עם שלושה גופים מפתיעים. איגוד השוטרים של מדינת מרילנד, התביעה של המח”ש של בולטימור, ומעין ועדה של העירייה לתלונות הציבור על מקרי התנהגות לא ראויה של שוטרים.

איגוד השוטרים, הנקרא בשפתו Fraternal Order of Police, עורר בי אסוציאציות של מסדר סודי עם טקסי פולחן מסתוריים, אך התאכזבתי לגלות איגוד עובדים סטנדרטי. לראשונה בנסיעה הזאת הוצע לנו כיבוד – קפה ובייגלס טריים מדאנקין דונאטס, ובסוף אפילו חילקו לנו במתנה כוסות טרמיות עם הלוגו של משטרת בלטימור. אחרי שבמשרדי וושינגטון לא כיבדו אותנו אפילו בכוס מים, התרגשנו מעומק הלב, ולא היה לנו אכפת שהם לא אמרו שום דבר מעניין במיוחד. בעיקר הם סיפרו על התוכנית החדשה שהתחילה לפני שנתיים, של איבזור שוטרים במצלמות לבישות וחובת צילום של כל אינטרקציה משטרתית. זה כמובן מעורר דיון בסוגיית הפרטיות הם אמרו, אבל נראה שמה שהכי אקוטי כרגע זה עלות האיחסון של המידע ההולך ומצטבר. חיפוש זריז ברשת מעלה שלל כתבות של הבולטימור סאן על שוטרים שכיבו את המצלמה בתפקיד או חומר מצולם מאירועי ירי של שוטרים שהמשטרה לא רצתה לחשוף לציבור. עוד הם סיפרו לנו על הצבת שוטר במדים בכל בתי הספר התיכונים וחטיבוצ הביניים, ובהמשך בשאיפה גם בבתי הספר היסודיים. לדבריהם, לראות שוטר שלא בנסיבות אלימות מעלה את האמון של הנערים במשטרה. הם אפילו סיפרו על שוטרים שלקחו נערים לקניון ונתנו להם כסף מכיסם כדי לקנות מתנות לחג למשפחה, האין זו חברות אמת. נראה שגם התרגשו נורא מהמשלחת הרב לאומית המרשימה, מהסוג שוושינגטון אוכלת לארוחת בוקר.

גם במשרד מח”ש זכינו בקבלת פנים לבבית בצורה בלתי רגילה. הפעם קיבלנו קפה מסטארבקס ועוגת קרם יפהפיה. כאן השיחה התנהלה ברוח קצת יותר ביקורתית. כשחברתינו ממונטנגרו לא ויתרה והתעקשה שיספרו לנו מהן הסיבות האמיתיות למצב בעיר, הדוברים נפתחו וסיפרו על תרבות הרחוב המושרשת של היד הקלה על ההדק, עין תחת עין וחיסולי כנופיות, חוסר ערך לחיים, אבל גם עוני, מחסור בהזדמנויות, נשק זמין, מיקומה של בלטימור על נתיב סחר בסמים. לפי חישובים של משטרת העיר חסרים לה כ-500 שוטרים, וכיום שוטרים מרבים לעבוד משמרות כפולות. אבל האם עיבוי השורות של המשטרה יהיה ההשקעה היעילה ביותר? כנראה שבלי השקעה בחינוך ובשכונות זה לא באמת יעזור, הודו הדוברים.

הפגישה האחרונה שלנו היתה עם מעין ועדה לתלונות הציבור על התנהגות לא הולמת של שוטרים, השייכת לעירייה – Civilian Review Board of Baltimore City

החברה ממונטנגרו לא הרפתה – אז מה הבעיה של העיר הזאת? חברי הועדה היו פחות מרוסנים מקודמיהם. הם דיברו איתנו על הפחד והשנאה כלפי המשטרה והתרבות של לא להלשין, שמונעת מתושבי השכונות לסייע למשטרה לתפוס ולהרשיע את הגנגסטרים הגדולים. השוטרים מפטרלים בשכונות שהן לא שכונות המגורים שלהם עצמם, והם לא קרובים לשטח ולאנשים. אנשים שנמצאים במעגל הפשע מילדות וחסרים כישורים בסיסיים הנחוצים כדי להיכנס למעגל העבודה. זו גם הפעם הראשונה שפגשנו דוברים שחורים. המטרה העיקרית של הגוף הזה היא לגרום למשטרה להתנהג בשקיפות ובאחריותיות לגבי טיפול משמעתי בשוטרים. ולנסות לעשות צעדים בונים אמון אל מול הקהילה.

כששאלו מהקהל מה המשאבים שהיו הכי עוזרים להם לקדם את מטרתם, הם אמרו שחסרים להם נתונים. הם בכלל לא ידעו לענות איפה ממקומת בולטימור ביחס לערים אחרות מבחינת מספר התלונות נגד שוטרים. רק לפני שנתיים הם התחילו לנהל מערכת מידע עם כל התלונות שמגיעות אליהם. מה המשטרה מפרסמת? גם על זה הם התקשו לענות באופן ודאי.

נ.ב. בולטימור קיבלה את הכינוי Charm City  בשנות ה-70 כמהלך שיווקי שנהגה על ידי משרד פירסום. זה גם השם של הפודקסט של הניו יורק טיימס.