מדד דיוק אלטרנטיבי לרכבת ישראל

מי שנוסע באופן קבוע ברכבת בוודאי חווה את זה, וכנראה שגם פעם אחת יותר מדי: הרכבת שוב מאחרת.. ודווקא היום לחוץ וצריך להגיע מוקדם לעבודה או לילדים. הסיבות לאיחורים החוזרים ונשנים רבות – ובהן לא נעסוק פה (הפעם). רצינו לבדוק האם מדד הדיוק של הרכבת מתאר את חווית הנסיעה ברכבת ע”י ניתוח נתוני נסיעות לכל שנת 2018 שקיבלנו מהרכבת. הנתונים מתקבלים מהרכבת בקבצי אקסל (זמינים כאן).

מניתוחים אלו אפשר ללמוד כמה דברים מעניינים על השירות שמספקת הרכבת, להציע מדד אלטרנטבי מתאים יותר, וגם לנמק בעזרת נתונים מדוע הוא עדיף. מדד הדיוק של רכבת ישראל מתבסס על הגדרה של רכבת כמאחרת אם היא מאחרת ב 5 דקות או יותר לתחנת היעד (כלומר לתחנה האחרונה). מדד הדיוק לא מתחשב ברכבות מבוטלות. מעבר לשיקוף חלק משירות הרכבת, זהו נתון שמשמש חלק בקביעת גובה הסובסידיה שמקבלת הרכבת ממשרד האוצר.

לאחרונה התבשרנו שרכבת ישראל תתחיל לחשב את הדיוק לא רק לפי תחנת היעד, אלא גם לפי תחנות הביניים ולפי הביטולים. אפשר לקרוא על זה פה(כתבה בוואלה)  ובאתר של הרכבת.

אחד הדברים שבדקנו, ואותו נציג פה, הוא מצב הדיוק של הרכבת בתחנת היעד לעומת תחנות הביניים. לצורך כך הגדרנו מדד אלטרנטיבי (מחמיר יותר) בו רכבת תוגדר כמאחרת אם היא איחרה לאחת מהתחנות שלה (תחנות הביניים או תחנת היעד) ב 5 דקות או יותר. ברכבות מבוטלות אנחנו עדין לא מתחשבים.

המדד האלטרנטיבי: משקף טוב יותר את המציאות

לדעתינו אין שום ייחוד לתחנת היעד. אם איחור מוגדר כאיחור של 5 דקות, אז מבחינת הנוסע זה לא משנה באיזה תחנה זה קרה. יותר מזה, בקווים רבים אין כל חשיבות לתחנת היעד ורוב הנוסעים יורדים בתחנות הביניים . הדבר הזה נכון באופן כללי, ובפרט בישראל בה התחנות העמוסות ביותר הן כנראה תחנות תל אביב, אולם אין כמעט רכבות שאלו תחנות הקצה שלהן. כפי שנראה, הדבר יוצר עיוותים במדד. בואו נסתכל על כמה דוגמאות. לפני כל דוגמא יש קישור לאתר שלנו בו אפשר לראות את הגרף ולהמשיך לחקור אותו.

2018 – תמונה כללית

נתחיל בתמונת מצב כללית של 2018

לפי הנתונים שלנו, 12% מהרכבות בישראל מאחרות לתחנת היעד ב 5 דקות או יותר ו 21% מהרכבות מאחרות לאחת התחנות ב 5 דקות או יותר. כלומר כ 70% יותר.

קווים ארוכים

ניסינו להבין קצת את ההתפלגות בקווים. הסתכלנו על הקווים לבאר שבע, נהריה, ומודיעין שהם תחנות הקצה של הקווים הארוכים.

 

אפשר לראות שבקווים הארוכים ההפרשים בין מדד הדיוק של הרכבת למדד הדיוק שלנו הם הרבה יותר גדולים, והסיבה לכך היא כנראה שרוב העומס הוא בתחנות תל אביב/חיפה והרכבת מצליחה “לתת גז” ולצמצם פערים עד תחנות הקצה. לא הצגנו כאן, אבל אם חותכים לפי שעות וימים, מדד האיחור האלטרנטיבי מגיע ל 60-70% רכבות מאחרות (למשל בימי חמישי אחה”צ). נשים לב גם שבניגוד למדד הרכבת, המדד האלטרנטיבי יותר רגיש לשינויים של קווים ולחיתוכים לפי שעות וימים, ומייצג הרבה יותר טוב את המציאות (הכאוטית לפעמים) בשטח. את החיתוכים לפי שעות וימים נציג בפוסט הבא שלנו.

קווים פרבריים

בקווים הפרבריים ההפרש בין המדדים הוא נמוך יותר, והסיבה היא שקשה יותר “לפצות” על האיחור בתחנות העמוסות, ולתת גז עד תחנת הסיום.לדוגמא הסתכלנו על הרכבות לבנימינה (שעוברות גם בהרצליה ולכן הן פרבריות) ועל הרכבות לרחובות.

סיכום

המצב כמו שאנחנו רואים אותו הוא שמדד הדיוק הנוכחי של רכבת ישראל הוא לא יעיל ולא משקף את המצב. ההפרש בין שני המדדים – ביחוד בקויים הארוכים – הוא גדול ומשמעותי. המדד של הרכבת לא משקף בעינינו את חווית השירות והדיוק שהיא מספקת.

אתם מוזמנים להיכנס לאתר שלנו – אתר רכבת פתוחה https://otrain.org ולאתר הדיוק https://next.otrain.org – איתו השתמשנו ליצירת הגרפים שהצגנו פה, ולחקור את הנתונים.

מעוניינם לעזור? מוזמנים למפגשים השבועיים של הסדנה וגם להאקתון שלנו . מוזמנים לפנות אלינו בשאלות והצעות

ערן וניר – רכבת פתוחה

מי אמר פורטל מידע פתוח ולא קיבל?

רשמים מכנס מידע פתוח הבינלאומי IODC 2018- חלק א’.

החוויה הכי חזקה שלי במהלך הכנס, שהתקיים השנה בבואנוס איירס, ובו נכחו יותר 2000 איש ואישה מ-85 מדינות, זה ההתפעלות וההתרגשות מעצם העובדה ש-Open Data is a thing. אז אנחנו מכירים כנסים של חוקרים, רופאי שיניים או עורכי דין. כי אנחנו גם מכירים חוקרים, רופאים ועורכי דין מסביבינו. אבל כשאני אומרת שאני עובדת בארגון לפתיחת מידע ממשלתי, אני מקבלת בהיה ארוכה ונפנוף יד “אה, זה משהו של מתכנתים. ביג דאטה?” לא בדיוק. והינה, באים אנשים מכל העולם, אבל באמת מכל העולם (חלקתי מונית עם שר התקשוב של האי Saint Lucia שסיפר על פורטל המידע הממשלתי החדש שלהם) ומדברים על אתגרים של איכות מידע ממשלתי שנאסף, הגנה על פרטיות בפרסום נתוני בריאות ונתוני למ”ס, קביעת סטנדרטים למידע ברשויות שונות לצורך הצלבתם, הצורך לשכנע פקידים לשחרר מידע ללא מורא, והקושי למשוך משתמשים לאפליקציות של ניטור הוצאות הממשלה. בעצם כל אותן הבעיות שאנחנו מכירים בארצינו הקטנטונית קיימות גם בניו זילנד, בקירגיסטן ובבורקינה-פאסו, וגם שם יש פעילים נחושים שהדבר מדיר שינה מעיניהם.
משהו לא צפוי, אך גם לא מפתיע, הוא שלא אחת דווקא במדינות המתפתחות יש פעילות אקטיבית יותר בתחום. מדינות עם מנגנונים בירוקרטיים מבוססים וכבדים כמו גרמניה למשל, מתקשות לחדש ולהיות agile. לדוגמה, כדי להטמיע מערכת תוכנה חדשה, צריך לקבל אישור נפרד מוועדות של כל בעלי עניין – נשים, בעלי מוגבלויות, מיעוטים וכו’ – לוודא שאינה פוגעת באף מגזר. מה שכמובן לוקח שנים. ובלוס אנג’לס, כל תהליך הרכש של העיריה מול הספקים מתנהל עדין על נייר. לכו תאספו נתונים על חוזים וחברות שעובדות עם העיר.
במדינות מתפתחות לעומת זאת, יש לחץ רב, וגם כסף רב, של ארגונים בינלאומיים, כגון הבנק העולמי וקרן המטבע, שרוצים שקיפות ויכולת מעקב אחרי כספי הסיוע שהם מעבירים לממשלות המקומיות. ועל כן הם מדרבנים הקמה של פורטלים למידע ממשלתי, תומכים בארגונים שבונים הכשרות בסגנון school of data לעיתונאים ופעילים, ובונים אפליקציות למעקב אזרחי אחר פרוייקטי בינוי תשתיות לאומיים. כך שיש לנו לא מעט ללמוד מאחינו המתפתחים. בפוסטים הבאים אספר על דוגמאות לפרוייקטים מגניבים שראיתי, סיפורים מעניינים ששמעתי, וגם על הרצאה שהעברתי על הסדנא.

 

 

דנבר עיר הגבהים- The Mile High City

דנבר היא העיר הרביעית בנתיב השקיפות שלי באמריקה. תוכלו לקרוא גם על וושינגטון ועל בולטימור ולדפדף באלבום התמונות (יש כתוביות לרובן). עדיין חייבת לכם את שיקגו.

 

השבוע בפעם הראשונה פגשנו ארגונים אקטיביסטים. בלי חליפות ועניבות, בלי מזגנים מקפיאים, בלי בידוק פסיכי בכניסה, פגשנו חבר’ה צעירים עם להט בעיניים שלא התביישו להגיד בדיוק את מה הם חושבים על הממשלה שלהם – והם חושבים.

הארגון הראשון Inspire Colorado עוסק ברישום בני נוער לבחירות. לפי השיטה האמריקאית חייבים להירשם מראש על מנת להתייצב בקלפי ביום הבחירות. פגשנו קבוצה של נערות אחוזות דיבוק פוליטי, שזרקו לנו מספרים – אני רשמתי 400 תלמידים השנה, ואני 1000! כששאלתי אותם מה הקטע של ההרשמה, הן הסתכלו אחת על השניה וחזרו אחריי “כן, מה הקטע באמת?…” למעשה זה חוק שנשאר מראשית המאה ה-19 ונועד לתקופה של דמוגרפיה לא יציבה כדי למנוע מעוברי אורח בעיר להשפיע על הבחירות המקומיות. בראשית המאה ה-20 החוק שימש כדי לדחוק את האוכלוסיה השחורה ואת העניים באופן כללי מהשתתפות בהצבעה. אחת הפרקטיקות של פעילי זכויות האזרח בשנות ה-60 היתה עריכת מבצעי רישום של מצביעים שחורים במדינות הדרום. היום יותר ויותר מדינות מקדמות חקיקה לרישום אוטומטי עם קבלת רשיון נהיגה, אבל בינתיים רישום מצביעים is still a thing. גיל ההצבעה הוא 18, וכבר מגיל 16 מותר להירשם. ויש להם הרבה בחירות לעשות – הסנאט מתחלף כל 6 שנים, הנשיא כל 4, בית הנבחרים כל שנתיים. חוץ מזה יש בחירות למנהל המחוז (board of county commissioners) ולראשות המדינה, שם בוחרים מושל ונציגים לבית נבחרים ולסנט המקומי. וכמובן בחירות לראשות ולמועצת העיר. ויש גם פריימריז.

שאלתי את הנערות למה הדבר החשוב מבחינתן הוא ההשתתפות בבחירות ולא פעולה פוליטית ישירה לקידום סוגיות שחשובות לבני גילן? התשובה היתה פשוטה. רוב הצעירים דמוקרטים + בקרב הגילאים 18-29 שיעור השתתפות בבחירות הוא הנמוך ביותר. הבייבי-בומרז קובעים לנו איך לחיות, וחאלס עם זה. סטטיסטיקה נוספת שהן ציטטו היא שיותר דמוקרטים נרשמים, אבל במאני-טיים יותר רפובליקנים מגיעים לקלפי. העבודה שלהם בעצם כפולה, גם לרשום וגם לגרום לאנשים לצאת מהבית ביום הבחירות.

 

הארגון השני היה Colorado Common Cause, סניף מקומי של Common Cause הארצי, שעוסק בעיקר בתקינות של תהליך ההצבעה, בשקיפות ברמה המקומית, ובמימון בחירות, מה שנקרא כאן money in politics.

בוושינגטון כבר פגשנו את ועדת הבחירות הפדרלית שכל עיסוקה הוא ביקורת מימון בחירות. שאלתי את אלן, סגנית יו”ר הוועדה שאירחה אותנו, אם יש בכלל דיבור על מימון ציבורי לקמפיינים. בהחלט, היא אמרה, אבל כרגע בית המשפט העליון שלנו רואה בהגבלת מימון הגבלה על חופש השיח הפוליטי. זה לא חייב להיות ככה, בקנדה למשל התפיסה היא שמימון בלתי מוגבל פוגע בשוויון, מפני שבעל הממון מקבל יותר הזדמנויות להתבטא. אבל אצלינו אין תקווה לשינוי כל עוד השופטים לא יתחלפו. היא כמובן דיברה על העתירה של Citizens United  מ-2010 שבעקבותיה בית המשפט החליט להסיר את המגבלות על תרומות פוליטיות מתאגידים ואיגודים מקצועיים. היום מדברים על כך שעד כדי 50% מהזמן של נבחרי ציבור מכהנים מוקדש לגיוס כפסים לקמפיין הבא שלהם, מה שנקרא dialing for dollars.

קרוליין מ- Common Cause סיפרה לנו על ניסוי מעניין שעשתה סיאטל בבחירות המקומיות שלה ב-2017 – כל תושבי העיר קיבלו Democracy Voucher בשווי 25$, סך הכל 3 מיליון דולר מהתקציב העירוני, אותם יכלו להשקיע בקמפיין של המועמד המועדף עליהם. המועמדים שמעוניינים להנות ממימון השוברים מקבלים על עצמם מגבלות שונות על ההוצאות המותרות. הרפורמה אושרה ל-10 השנים הבאות.

אגב הוצאות מותרות, אלן מהוועדה הפדרלית סיפרה לנו שלאחרונה אושר להשתמש בכספי קמפיינים לתשלום על טיפול בילדים, כדי להקל על מועמדות נשים לפנות זמן למרוץ. באופן כללי אסור להשתמש בכסף זה למימון הוצאות אישיות והוצאות הקשורות לבית או למשפחה.

החבר’ה במשלחת שבאו ממדינות אותוריטריות קשוחות, דוגמת אפגניסטן, אתיופיה ומצרים, דיברו על הקינאה שלהם בחופש הפוליטי שהנוער האמריקאי נהנה ממנו והפצירו בהם לא לקחת אותו כמובן מאליו. בשיחה הזאת נגלה האירוניה שבדמוקרטיה האמריקאית, שלפחות בעיני עצמה היא המשוכללת בעולם, שעסוקה בעיקר בהבאת אזרחיה לקלפי.

טריוויה, או “עובדה כיפית” כמו שקוראים לזה פה – צורתה של מדינת קולורדו היא מלבן מושלם  (ויומינג השכנה היא המלבן השני). קולורדו היא אחת מ-6 מדינות בארה”ב בהם מריחואנה חוקית לשימוש ולגידול. בהגיענו למלון, יחד עם הלו”ז של התוכנית המקומית קיבלנו חוברת עם שאלות ותשובות לאורח הסקרן. האם מותר לעשן בלימוזינה? האם מותר לעשן באוטובוס? האם מותר לעשן בפארקים לאומיים של הרי הרוקי? מסתבר שלא. שאלתי את הנהג שלנו מה הוא חושב על העניין. הוא אמר שלא באמת אכפת לו, אבל זה נחמד שפתאום הגיס בא לבקר אחרי שלא ראו אותו עשור.

הפרסומות שהתחילו להופיע בבדפדפן של הטלפון שלי

בולטימור עיר הקסמים

עיר מספר 2 בנתיב השקיפות. קראו כאן על וושינגטון.

בברושור שקיבלנו מהמארחים שלנו, מצויין שבולטימור “לאחרונה נכנסה לעשיריית יעדי התיירות הפופולריים בעולם” (בעולם של בולטימור?), היא מקום מושבו של האקוואריום הלאומי הנודע, בית חולים הופקינס הנודע, הפלאנטריום הנודע, טלסקופ האבל, ועוד פלאי תבל כאלה ואחרים. התוכנית בנויה כך שבכל אחד מחמשת הערים שעל המסלול שלנו, מחלקת המדינה חוברת לארגון אזרחי מקומי, והוא זה שמתכנן בפועל את פרטי התוכנית בעירו. ניתן להניח שמחלקת המדינה, ממושבה בוושינגטון במרחק שעה נסיעה (שעתיים בפקק וושינגטון-בולטימור הנודע) לא בהכרח שותפה ללוקאל-פטריוטיות של מדינת מרילנד.

אני כמובן מכירה את בולטימור מ”הסמויה” (מודה, קצת הופתעתי לא לראות אנשים מדברים במכשירי נוקיה מ-2002). למי שלא שייך למועדון המעריצים, הסדרה מגוללת את סיפורה של עיר אחוזת פשע, סמים, שחיטות, עוני חסר תקווה ובעיקר אוזלת יד של המשטרה. בסוף כל עונה (זהירות ספויילר) הטובים ממשיכים להיות לוזרים והרעים זוכים בכל הקופה. גם היום, הסטטיסטיקה מייאשת. 10% מתושבי העיר מכורים להרואין, ומתרחש בה כמעט רצח אחד ליום. לאחר הפוגה קלה ב-2011, מספר מקרי הרצח רק ממשיך לטפס וכיום עולה על זה של ניו-יורק – עיר עם אוכלוסייה גדולה פי 14. גם אלימות משטרתית היא עדין סוגיה חמה. המקרה של פרדי גריי ב-2015, צעיר שחור שנעצר על ידי המשטרה בחשד להחזקת סכין ונפטר מפגיעה שספג בעת הובלה ברכב משטרתי, עורר התפרעויות קשות ברחובות והצטרף לסדרת האירועים שתדלקו את תנועת Black Lives Matter. ב-2016 נער שחור נוסף, לאוואר דאגלס, נהרג על ידי משטרת העיר, ובפברואר השנה נחשפה שערוריית שחיתות חמורה לפיה שוטרי בולטימור שדדו חפים מפשע וסחרו בסמים ובנשק. רק החודש, ניו יורק טיימס הוציא פודקאסט בחמישה חלקים שבו הוא בחן לעומק את הבעיה הבולטימורית – החל ממותו של פרדי גריי, השערורייה האחרונה, ובאופן כללי  היסטוריית יחסי חוסר האמון בין התושבים למשטרה, הקסם של הרחוב עבור הנערים, והדוקטרינה הבעייתית של המשטרה של אפס סובלנות.

בקיצור נמרץ, שורשי הבעיה נטועים אי שם בשנות ה-80, כשמשרות ייצור רבות עזבו את העיר והאבטלה נסקה מ-30% ל-50%, תוך פגיעה בעיקר באוכלוסיה השחורה. באותו זמן ממש העיר הוצפה בסם הקראק. כאשר בשנות ה-90 הגיעו מים עד נפש, התושבים בחרו בראש עיר, לבן, שהבטיח לעשות סדר ולנקות את הרחובות. הוא ייבא מניו-יורק את הדוקטרינה של אפס סובלנות, לפיה יש להשקיע מאמץ זהה במיגור עברות קלות כחמורות. אם לא ישאר חלון שבור אחד וקיר אחד מקושקש בגרפיטי, התושבים ילמדו שלא מפרים את הסדר. זה הביא לכך ששוטרים פשטו על השכונות ועשו ממש טרור לתושבים. עצרו עוברים ושבים חפים מפשע, בעיקר נערים, שחורים כמובן. בשנים אלה טמונים שורשיה של השנאה היוקדת למשטרה, חוסר האמון והתסכול מהשיטה.

הינה מפה דינמית של העירייה עם מיקומים של מקרי הפשע (על בסיס Socrata ו-OpenStreeMap).

בהגיענו, נגלתה בפנינו עיר מסבירת פנים ונינוחה לאין שיעור מוושינגטון הבירה. בערב הראשון יצאתי עם חברתי הברזילאית לחקור את הקולינריה הימית המקומית – מגוון אינסופי של צדפות, קונכיות, שריונות וצבתות מהמפרץ על יד. משהתיישבנו על הבר, מהר מאוד הכרנו את השכנה מימינינו שהגיעה לחגוג עם מנת צדפות של מים מתוקים את היום האחרון שלה בעבודה (לא, היא לא ראתה את הסמויה, היא תירצה זאת בכך שהיא רק בת 28, אבל ידעה לספר שהמלון פה ממולינו שימש כאחד הלוקיישנים של הצילומים), אחר כך הצטלמנו עם הצלחת המפוארת של הזוג משמאלינו, שגם התרגש יחד איתנו ממרק הסרטנים שאני הזמנתי, והקשבנו להסברים סבלניים של הברמן על איך מתרקמים הטעמים בסוגי הצדפות השונים.

ביום למחרת נפגשנו עם שלושה גופים מפתיעים. איגוד השוטרים של מדינת מרילנד, התביעה של המח”ש של בולטימור, ומעין ועדה של העירייה לתלונות הציבור על מקרי התנהגות לא ראויה של שוטרים.

איגוד השוטרים, הנקרא בשפתו Fraternal Order of Police, עורר בי אסוציאציות של מסדר סודי עם טקסי פולחן מסתוריים, אך התאכזבתי לגלות איגוד עובדים סטנדרטי. לראשונה בנסיעה הזאת הוצע לנו כיבוד – קפה ובייגלס טריים מדאנקין דונאטס, ובסוף אפילו חילקו לנו במתנה כוסות טרמיות עם הלוגו של משטרת בלטימור. אחרי שבמשרדי וושינגטון לא כיבדו אותנו אפילו בכוס מים, התרגשנו מעומק הלב, ולא היה לנו אכפת שהם לא אמרו שום דבר מעניין במיוחד. בעיקר הם סיפרו על התוכנית החדשה שהתחילה לפני שנתיים, של איבזור שוטרים במצלמות לבישות וחובת צילום של כל אינטרקציה משטרתית. זה כמובן מעורר דיון בסוגיית הפרטיות הם אמרו, אבל נראה שמה שהכי אקוטי כרגע זה עלות האיחסון של המידע ההולך ומצטבר. חיפוש זריז ברשת מעלה שלל כתבות של הבולטימור סאן על שוטרים שכיבו את המצלמה בתפקיד או חומר מצולם מאירועי ירי של שוטרים שהמשטרה לא רצתה לחשוף לציבור. עוד הם סיפרו לנו על הצבת שוטר במדים בכל בתי הספר התיכונים וחטיבוצ הביניים, ובהמשך בשאיפה גם בבתי הספר היסודיים. לדבריהם, לראות שוטר שלא בנסיבות אלימות מעלה את האמון של הנערים במשטרה. הם אפילו סיפרו על שוטרים שלקחו נערים לקניון ונתנו להם כסף מכיסם כדי לקנות מתנות לחג למשפחה, האין זו חברות אמת. נראה שגם התרגשו נורא מהמשלחת הרב לאומית המרשימה, מהסוג שוושינגטון אוכלת לארוחת בוקר.

גם במשרד מח”ש זכינו בקבלת פנים לבבית בצורה בלתי רגילה. הפעם קיבלנו קפה מסטארבקס ועוגת קרם יפהפיה. כאן השיחה התנהלה ברוח קצת יותר ביקורתית. כשחברתינו ממונטנגרו לא ויתרה והתעקשה שיספרו לנו מהן הסיבות האמיתיות למצב בעיר, הדוברים נפתחו וסיפרו על תרבות הרחוב המושרשת של היד הקלה על ההדק, עין תחת עין וחיסולי כנופיות, חוסר ערך לחיים, אבל גם עוני, מחסור בהזדמנויות, נשק זמין, מיקומה של בלטימור על נתיב סחר בסמים. לפי חישובים של משטרת העיר חסרים לה כ-500 שוטרים, וכיום שוטרים מרבים לעבוד משמרות כפולות. אבל האם עיבוי השורות של המשטרה יהיה ההשקעה היעילה ביותר? כנראה שבלי השקעה בחינוך ובשכונות זה לא באמת יעזור, הודו הדוברים.

הפגישה האחרונה שלנו היתה עם מעין ועדה לתלונות הציבור על התנהגות לא הולמת של שוטרים, השייכת לעירייה – Civilian Review Board of Baltimore City

החברה ממונטנגרו לא הרפתה – אז מה הבעיה של העיר הזאת? חברי הועדה היו פחות מרוסנים מקודמיהם. הם דיברו איתנו על הפחד והשנאה כלפי המשטרה והתרבות של לא להלשין, שמונעת מתושבי השכונות לסייע למשטרה לתפוס ולהרשיע את הגנגסטרים הגדולים. השוטרים מפטרלים בשכונות שהן לא שכונות המגורים שלהם עצמם, והם לא קרובים לשטח ולאנשים. אנשים שנמצאים במעגל הפשע מילדות וחסרים כישורים בסיסיים הנחוצים כדי להיכנס למעגל העבודה. זו גם הפעם הראשונה שפגשנו דוברים שחורים. המטרה העיקרית של הגוף הזה היא לגרום למשטרה להתנהג בשקיפות ובאחריותיות לגבי טיפול משמעתי בשוטרים. ולנסות לעשות צעדים בונים אמון אל מול הקהילה.

כששאלו מהקהל מה המשאבים שהיו הכי עוזרים להם לקדם את מטרתם, הם אמרו שחסרים להם נתונים. הם בכלל לא ידעו לענות איפה ממקומת בולטימור ביחס לערים אחרות מבחינת מספר התלונות נגד שוטרים. רק לפני שנתיים הם התחילו לנהל מערכת מידע עם כל התלונות שמגיעות אליהם. מה המשטרה מפרסמת? גם על זה הם התקשו לענות באופן ודאי.

נ.ב. בולטימור קיבלה את הכינוי Charm City  בשנות ה-70 כמהלך שיווקי שנהגה על ידי משרד פירסום. זה גם השם של הפודקסט של הניו יורק טיימס.

ד”ש מוושינגטון הבירה!

בשלושת השבועות הקרובים אני הולכת להסתובב באמריקה ולדווח לכם על איך עושים פה שקיפות, ועוד דברים.

נבחרתי להשתתף בתוכנית IVLP – International Visitor Leadership Program של מחלקת המדינה האמריקאית בנושא “Transparency and Accountability in Government”, במהלכה אבקר ברשויות ממשלתיות שונות בחמש ערים שונות, אלמד איך עושים שקיפות, ובאופן כללי איך הופכים לבני תרבות.

בברושור של IVLP כתוב שהתוכנית רצה משנת 1940. היא עוסקת בנושאים שונים הקשורים לדמקורטיה, זכויות אזרח, שויון וכו’. כ-5000 נציגי מדינות משתתפים בה מדי שנה, כולל כ-500 ראשי מדינות שעברו דרכה מאז תחילתה. לתוכנית אין תהליך הגשת מועמדות, והמשתתפים מסומנים על ידי השגרירויות המקומיות. אחרי שצה”ל שלח אותי להכין קפה שנתיים, הרגשתי שנעשה כאן צדק פואטי קטן, שדווקא ממשלת ארה”ב זיהתה בי את הפוטנציאל וייעדה אותי לגדולות. אולי עוד אהיה ראש מדינה? אני מוכנה לנהל את מדינת הבאסקים לכשתקום, חבר’ה נחמדים.

יום מס’ 1

הדיילת כרזה שאנחנו מתקרבים לנחיתה בדאלס. רגע, מה דאלס??? שיט! אה אוקיי, מסתבר שלשדה התעופה בוושינגטון קוראים Dulles. הכל בסדר.

ביציאה מהמטוס חיכתה לי דודה עם שלט עם השם שלי, שהובילה אותי בביטחה דרך ביקורת הדרכונים. הכי VIP שהרגשתי בחיים! היא גם הייתה נחמדה באופן קיצוני, וכשגיליתי שהיא עושה זאת בהתנדבות, הרגשתי קצת לא נעים שהיא מבזבזת עלי את כל קבלת הפנים הזאת, כשיש לה מעט מאוד מרחב השפעה אחרי 20 שנה של ביקורים אצל הדודים שלי ביוסטון, 5 עונות של “הסמויה”, 6 עונות של VEEP, וכל השאר.

בכל זאת, היה מגניב להיות בחוץ אחרי 3 דקות. כמעט. לולא התפוז הארור שלקחתי לדרך, וברגע האמת התבאסתי ללכלך את הידיים. מיד הכניסו את הדרכון שלי לקופסת פלסטיק שקופה והעבירו אותה מפקיד לפקיד, כנראה כדי לא להידבק מהדרכון והידיים שלי שנגעו בתפוז עם האיידס. לקחו אותי לחדר צדדי, ואמרו שיאספו בשבילי את המזוודה מהמסוע. נזכרתי באנה, חברה שלי שבאה לבקר אותי פעם בארץ עם דרכון אוקראיני, וסיפרה שלקחו אותה לחדר צדדי בנתב”ג והתחילו לתחקר איך קוראים לאבא שלי ואיפה הוא עובד.

הדודה ניסתה להרגיע ואמרה שאין מה לדאוג, כי אני משוייכת לדלפק A, זה של המזונות הקטלניים. היא אפילו התרגשה קצת כי יצא לה להיות רק בדלפק B עם מישהו שהיא אספה, כשהשם המודפס על השלט לא תאם את השם בדרכון – פעם Muhamad  ופעם Muhammad. בעודנו ממתינות, היא סיפרה לי שבסופ”ש הזה וושינגטון כולה גועשת ומתרגשת לרגל הזכייה התקדימית של קבוצת ההוקי המקומית בליגה הלאומית, שצפויה תהלוכת ניצחון גדולה, בנוסף למצעד הגאווה, מהגדולים במדינה. לבסוף המזוודה הגיעה, עברה שיקוף חפוז והדרכון שלי חולץ מהבידוד הסניטרי. הדודה העלתה אותי למונית, אמרה שבמלון יחכה לי דוד אחר, ונפרדה ממני בחיבוק ונשיקה.

אכן במלון חיכה לי גורדון. הפעם הוא המתין איתי בנימוס את כל התור לצ’ק-אין, בלי לעקוף. מתוך החלון של המונית העיר נראתה לי אורבנית למדי, אז שאלתי אותו אם יש כאן תחבורה ציבורית. הוא אמר שכן, יש מטרו, אבל המליץ לנסוע במונית, לפעמים זה אפילו יותר זול.

זרקתי את המזוודה בחדר ואצתי רצתי כדי להספיק למצעד הגאווה שעבר ממש קרוב למלון. מודה שדילגתי על כל המצעדים בת”א (יוני, חם וזה) אז לא כל כך ידעתי למה לצפות. הופתעתי לראות בתהלוכה משאיות ממותגות של United ו-American Airlines, רשת המלונות Marriott, שלל פוליטיקאים מקומיים, תחנת רדיו, התאגדות עובדי דיפלומטיה גאים, הצופים הגאים, קתולים גאים, נציגויות של מדינות (או לפחות אנשים שהלכו עם הדגלים שלהן) – קנדים, נורבגים, בריטים, הודים, מקסיקנים; סטארבקס (משהו שנקרא “Starbucks Pride Alliance Partner Network” ונראה כמו שותפות עם עמותה חיצונית שמקדמת מודעות ללהט”ב בתוך סטארבקס, או משהו כזה) פייסבוק – עם הסיסמה “Pride connects us”, תומכים גאים של קבוצת ההוקי האלופה שנופפו במקלות הוקי צבועים בצבעי הקשת, וגם כמה עמותות להטב”יות. הקהל משני עברי הרשת שגידרה את התהלוכה הריע בהתלהבות זהה לרכבים של החברות המסחריות ולאלה של העמותות. תהיתי אם כל האנשים המעורטלים האלה עם השיער בצבעי ניאון יגיעו מחר מכופתרים ומעונבים למשרות שלהם במשרדי הממשלה.

חזרתי תשושה והצלחתי להכריע את הג’טלג ולישון עד 5 בבוקר. עם האור הראשון יצאתי להרגיש קצת וושינגטון. ואכן במרחק של בלוק מהמלון נתקלתי בשגרירות מלטה, נציגות של לשכת המסחר הרוסית, וגם ה-National Affairs Office של הכנסיה הסיינטולוגית. קצת התאכזבתי שלא ראיתי את ה-VEEP או לפחות נשיא בית המשפט העליון עושים ג’וגינג לפני העבודה.

זהו, היום השני מתחיל, אני רצה להספיק לסיור המאורגן בעיר. הינה הסיפור בתמונות (אל תפספסו את הכתוביות למטה).

,Roy Lichtenstein, House I, 1998 The National Gallery of Art Sculpture Garden

 

להשתמע!

 

כמה הרכבת מאחרת?

ליאור קינן | 4.11.17 | חדשות סוף השבוע קשת

נתונים של פרוייקט “רכבת פתוחה” בסדרת הכתבות “על הפסים” בחדשות 10 על כל מה שכואב לרכבת ישראל.
האינפוגרפיקה בדקה 7:18

 

כספי משרד החינוך בשירות הבית היהודי

  יוסי מזרחי | 4.11.17 | חדשות סוף השבוע קשת

הסדנא לידע ציבורי חושפת את נתיב המזומנים של הבית היהודי: ממשרד החינוך והסכמים קואליציוניים דרך האגף לתרבות יהודית לארגונים המקורבים למפלגה.


שקיפות? האוצר טרם פרסם את נתוני ביצוע התקציב ל־2016

שחר אילן | 14.11.17 | כלכליסט

.אגף תקציבים במשרד האוצר מאחר בחצי שנה בפרסום מסמך נתוני ביצוע התקציב ‑ אחד ממסמכי השקיפות החשובים של תקציב המדינה

הדרכות להורים ולמורים בחינוך החילוני על ידי עמותה דתית

אור קשתי | 28.09.19 | הארץ

ארגון “בנין שלם”, שהשר בנט התארח בכנס השנתי שלו, יקבל מהמשרד חצי מיליון שקל בהסכם המעורר סימני שאלה.
לפי מפתח התקציב, חלקו של משרד החינוך בסכום בא מתקציב השירות הפסיכולוגי־ייעוצי, המעניק שירותים פסיכולוגיים וייעוץ חינוכי לעובדי הוראה, תלמידים והורים.

https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.4475410

 

כספי משרד החינוך בשירות הבית היהודי

יוסי מזרחי | 4.11.17 | חדשות סוף השבוע קשת 12

על הקשר בין האגף לתרבות יהודית ליחסי ציבור פוליטיים: הסדנא לידע ציבורי חושפת את נתיב המזומנים של הבית היהודי.