דנבר היא העיר הרביעית בנתיב השקיפות שלי באמריקה. תוכלו לקרוא גם על וושינגטון ועל בולטימור ולדפדף באלבום התמונות (יש כתוביות לרובן). עדיין חייבת לכם את שיקגו.

השבוע בפעם הראשונה פגשנו ארגונים אקטיביסטים. בלי חליפות ועניבות, בלי מזגנים מקפיאים, בלי בידוק פסיכי בכניסה, פגשנו חבר’ה צעירים עם להט בעיניים שלא התביישו להגיד בדיוק את מה הם חושבים על הממשלה שלהם – והם חושבים.

הארגון הראשון Inspire Colorado עוסק ברישום בני נוער לבחירות. לפי השיטה האמריקאית חייבים להירשם מראש על מנת להתייצב בקלפי ביום הבחירות. פגשנו קבוצה של נערות אחוזות דיבוק פוליטי, שזרקו לנו מספרים – אני רשמתי 400 תלמידים השנה, ואני 1000! כששאלתי אותם מה הקטע של ההרשמה, הן הסתכלו אחת על השניה וחזרו אחריי “כן, מה הקטע באמת?…” למעשה זה חוק שנשאר מראשית המאה ה-19 ונועד לתקופה של דמוגרפיה לא יציבה כדי למנוע מעוברי אורח בעיר להשפיע על הבחירות המקומיות. בראשית המאה ה-20 החוק שימש כדי לדחוק את האוכלוסיה השחורה ואת העניים באופן כללי מהשתתפות בהצבעה. אחת הפרקטיקות של פעילי זכויות האזרח בשנות ה-60 היתה עריכת מבצעי רישום של מצביעים שחורים במדינות הדרום. היום יותר ויותר מדינות מקדמות חקיקה לרישום אוטומטי עם קבלת רשיון נהיגה, אבל בינתיים רישום מצביעים is still a thing. גיל ההצבעה הוא 18, וכבר מגיל 16 מותר להירשם. ויש להם הרבה בחירות לעשות – הסנאט מתחלף כל 6 שנים, הנשיא כל 4, בית הנבחרים כל שנתיים. חוץ מזה יש בחירות למנהל המחוז (board of county commissioners) ולראשות המדינה, שם בוחרים מושל ונציגים לבית נבחרים ולסנט המקומי. וכמובן בחירות לראשות ולמועצת העיר. ויש גם פריימריז.

שאלתי את הנערות למה הדבר החשוב מבחינתן הוא ההשתתפות בבחירות ולא פעולה פוליטית ישירה לקידום סוגיות שחשובות לבני גילן? התשובה היתה פשוטה. רוב הצעירים דמוקרטים + בקרב הגילאים 18-29 שיעור השתתפות בבחירות הוא הנמוך ביותר. הבייבי-בומרז קובעים לנו איך לחיות, וחאלס עם זה. סטטיסטיקה נוספת שהן ציטטו היא שיותר דמוקרטים נרשמים, אבל במאני-טיים יותר רפובליקנים מגיעים לקלפי. העבודה שלהם בעצם כפולה, גם לרשום וגם לגרום לאנשים לצאת מהבית ביום הבחירות.

הארגון השני היה Colorado Common Cause, סניף מקומי של Common Cause הארצי, שעוסק בעיקר בתקינות של תהליך ההצבעה, בשקיפות ברמה המקומית, ובמימון בחירות, מה שנקרא כאן money in politics.

בוושינגטון כבר פגשנו את ועדת הבחירות הפדרלית שכל עיסוקה הוא ביקורת מימון בחירות. שאלתי את אלן, סגנית יו”ר הוועדה שאירחה אותנו, אם יש בכלל דיבור על מימון ציבורי לקמפיינים. בהחלט, היא אמרה, אבל כרגע בית המשפט העליון שלנו רואה בהגבלת מימון הגבלה על חופש השיח הפוליטי. זה לא חייב להיות ככה, בקנדה למשל התפיסה היא שמימון בלתי מוגבל פוגע בשוויון, מפני שבעל הממון מקבל יותר הזדמנויות להתבטא. אבל אצלינו אין תקווה לשינוי כל עוד השופטים לא יתחלפו. היא כמובן דיברה על העתירה של Citizens United  מ-2010 שבעקבותיה בית המשפט החליט להסיר את המגבלות על תרומות פוליטיות מתאגידים ואיגודים מקצועיים. היום מדברים על כך שעד כדי 50% מהזמן של נבחרי ציבור מכהנים מוקדש לגיוס כפסים לקמפיין הבא שלהם, מה שנקרא dialing for dollars.

קרוליין מ- Common Cause סיפרה לנו על ניסוי מעניין שעשתה סיאטל בבחירות המקומיות שלה ב-2017 – כל תושבי העיר קיבלו Democracy Voucher בשווי 25$, סך הכל 3 מיליון דולר מהתקציב העירוני, אותם יכלו להשקיע בקמפיין של המועמד המועדף עליהם. המועמדים שמעוניינים להנות ממימון השוברים מקבלים על עצמם מגבלות שונות על ההוצאות המותרות. הרפורמה אושרה ל-10 השנים הבאות.

אגב הוצאות מותרות, אלן מהוועדה הפדרלית סיפרה לנו שלאחרונה אושר להשתמש בכספי קמפיינים לתשלום על טיפול בילדים, כדי להקל על מועמדות נשים לפנות זמן למרוץ. באופן כללי אסור להשתמש בכסף זה למימון הוצאות אישיות והוצאות הקשורות לבית או למשפחה.

החבר’ה במשלחת שבאו ממדינות אותוריטריות קשוחות, דוגמת אפגניסטן, אתיופיה ומצרים, דיברו על הקינאה שלהם בחופש הפוליטי שהנוער האמריקאי נהנה ממנו והפצירו בהם לא לקחת אותו כמובן מאליו. בשיחה הזאת נגלה האירוניה שבדמוקרטיה האמריקאית, שלפחות בעיני עצמה היא המשוכללת בעולם, שעסוקה בעיקר בהבאת אזרחיה לקלפי.

טריוויה, או “עובדה כיפית” כמו שקוראים לזה פה – צורתה של מדינת קולורדו היא מלבן מושלם  (ויומינג השכנה היא המלבן השני). קולורדו היא אחת מ-6 מדינות בארה”ב בהם מריחואנה חוקית לשימוש ולגידול. בהגיענו למלון, יחד עם הלו”ז של התוכנית המקומית קיבלנו חוברת עם שאלות ותשובות לאורח הסקרן. האם מותר לעשן בלימוזינה? האם מותר לעשן באוטובוס? האם מותר לעשן בפארקים לאומיים של הרי הרוקי? מסתבר שלא. שאלתי את הנהג שלנו מה הוא חושב על העניין. הוא אמר שלא באמת אכפת לו, אבל זה נחמד שפתאום הגיס בא לבקר אחרי שלא ראו אותו עשור.

הפרסומות שהתחילו להופיע בבדפדפן של הטלפון שלי

אז מה אני עושה באוקראינה….

בגדול מנסה לשכנע אוקראינים לא להתייאש מדמוקרטיה, בעודי מראה להם כתבות של שאול אמסטרדמסקי על תקציב מדינת ישראל מתורגמות בגוגל–טרנסלייט, ומספרת שגם אצלינו אתרים ממשלתיים עובדים באקספלורר והמדינה קונה מעצמה נתוני מזג אוויר.

חנות עודפים של רשתות ביגוד אירופאיות

היום הסתיים המחזור הראשון – 28 עיתונאים (בעיקר עיתונאיות) מכל קצבות אוקראינה עברו חמישה ימים אינטנסיביים של סדנת data-journalism, שכללה משיכת נתוני הוצאות המדינה דרך API מפורטל e-data לאומי, ניקוי ופילטור שלהם ב-OpenRefine, ניתוח וחילוץ סיפורים ב-Google Sheets וויזואליזציה שלהם בגראפים של גוגל וטאבלו. זאת בנוסף לתיאוריה על מידע פתוח ומודלים נפוצים של שחיתות וביזבוז תקציבי. נשמע כמו תוכנית סטנדרטית. עד שמבינים שרובם המוחלט לא עבדו עם אקסל מימיהם, ובמקרה שנדרשו לעבוד עם נתונים הדפיסו את הטבלה הדרושה, מירקרו אותה וסכמו מספרים ידנית. רובם המוחלט גם לא ידעו אנגלית. כשהראנו להם את הפרודיה על ספר הדרכה, עם הכותרת “How to google error messages” בתור הלצה, חלקם התחילו להעתיק את השם שלו מהלוח. היו מי שלא הכירו את הקונספט של undo או איפה לחפש קבצים שהם הורידו מהאינטרנט, או איך לפתוח חשבון גוגל. גרוע מזה, באותה הכיתה ישבו מי שכן ידעו את כל זה והיה צריך לדאוג שגם הם לא ינדדו כל עת לפייסבוק. ושכחתי להגיד שכמובן האינטרנט בחדר ההרצאות נתקע כל רגע (בדיעבד גילינו שכמה מהם הריצו ביט–טורנט בלא יודעין), וגם היו להם לפטופים גרוטאות, למי שבכלל היה מחשב. אה, וכל זה באוקראינית. שני המדריכים האחרים שליוו אותי הצהירו שלהם לא נוח ללמד ברוסית (מישהו אמר שלי זה כן נוח?) ולא השאירו מקום לדיון.

עיתונאים אוקראינים מכל קצוות המדינה

אבל בסוף, אחרי חמישה ימים “מעניינים“, הם מצאו שבעיר אחת הוציאו ככסף על פרוייקט בינוי שבפועל מעולם לא התחיל, בעיר אחרת ההוצאות על משכורות במחלקת הספורט העירונית היו גבוהות מהכסף שהושקע בספורטאים, ובעיר שלישית מספר חשוד של תושבים עם אותו שם משפחה הופיע במרשם הבעלות על קרקעות.

בשבילי, הרבה יותר קשה מללמד pivot tables היה לעמוד מול עיתונאית שאומרת “אבל מה כל זה נותן לנו? אז אנחנו חושפים שחיתויות, כותבים עליהן בעיתון, כל העיר יודעת, בית המשפט אוסף ראיות, אבל אף אחד מעולם לא נכנס לכלא. אצלנו תופסים גנבים כמו שבאמריקה דגים דגים – תופסים ומשחררים, תופסים ומשחררים”. ניסיתי לשכנע שככה זה דמוקרטיה, ארוך ומייגע, זרקתי מילים כמו “חברה אזרחית“, “חופש הביטוי“, “גם אצלנו“, והלכתי לשתות כוסית של שיכר חוזרר (פרי יער כלשהו) כדי להכיל את היאוש. לקראת סוף הסדנה נמצאה אקטיביסטית אחת צדיקה בסדום, שסיפרה איך בעיר שלה בעקבות מעקב אזרחי בלתי פוסק כבר יש שידורים ישירים מדיוני מועצת העיר, ולא צריך עוד להילחם בנמר בחדר שירותים חשוך כדי לראות את תוכניות הבניה. התרגשתי כל כך ששכנעתי אותה להקליט לי נאום פטריוטי חוצב להבות שבו היא פונה לאחיה האקטיביסטים ומסבירה להם שהשינוי אפשרי. עכשיו יש לי 10 דקות ממנה על הסמארטפון, על רקע העציצים בלובי של פונדק הדרכים שבו שכרו עבורינו כיתת הדרכה. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה אעשה עם הוידאו.

אנדריי, איש מידע פתוח

האמת שקייב די מגניבה. יש רכבת תחתית, מיליון בתי קפה היפסטריים, אנשים נחמדים ובלי יותר מדי פוזה, נעלי עקב ומייקאפ שרואים במוסקבה. חופש הביטוי מרשים, שבולט על רקע החוויות שלי מבלרוס, ששם עדיין “מדברים על דברים במטבח” כמנהג סובייטי עתיק. לא מעט ארגוני חברה אזרחית שיודעים לעשות אחלה עבודה. אפילו חוק חופש המידע עובד לא רע, סיפרה לי עורכת דין אקטיביסטית.

היו לי גם חוויות צבעוניות, כמו למשל סקנדל קולני שהייתי גם עדה לו, שהתפתח בין שתי נוסעות במונית שרות – צעירה שתפסה שני מושבים עם השקיות שלה ודודה שביקשה ממנה לפנות מושב אחד כדי להושיב את ילדיה. הצעירה טענה שאין לה מקום אחר לשים את השקיות ושכל עוד יש גברים שיושבים ברכב היא לא מוכנה לקום ולפנות מקום, לא ככה חינכו אותה. בסוף כשחשה שהיא מפסידה בויכוח היא זרקה “אני בכלל בהריון“, אבל הייתי צריכה לרדת ולא הספקתי לגלות איך נגמר. היה מעניין לראות שהדודה דיברה באוקראינית והצעירה ענתה לה ברוסית – ערבוב שגור בקייב.

גם הפרסומות חשפו משהו מהמציאות המקומית – פרסומות ל-Uber עם התייחסות סמויה לאיסור האחרון של הנשיא על שימוש ברשתות חברתיות, פורטלים וערוצי טלוויזיה פופולרים ממקור רוסי.

“מתגעגע לעשות לייקים (ברשת Vkontakte)? תן 5 כוכבים לנהג שלך בסוף הנסיעה.”

פרסומת ל-Uber

אנדריי הוא עסקן מידע פתוח בסטנדרט בינלאומי. בין היתר הוא מעביר הדרכות למדריכים, שבתורם מיועדים להדריך פקידים בשלטון המקומי על יישום החוקים המקומיים להנגשת מאגרי מידע. מצב המידע הפתוח לא פשוט. אוקראינה משתרעת על פני 25 מחוזות ומונה 42.5 מיליון תושבים. פתיחת המידע החיוני ביותר לחיי היומיום של התושבים מתבצעת ברמה המקומית. חלק מהערים מנגישות כבר לא מעט, ולחלק אין אפילו אתר. בשנה האחרונה אוקראינה עלתה מאוד במדד הפתיחות של Open Knowledge, בעיקר בזכות מערכת הרכש Prozorro בה מדווחות הוצאות עד ה-Hryvne האחרון. אפשר לראות גם טראנסאקציות של 0.01 הריבנה. הנשיא אפילו צייץ על הציון של מדינתו במדד בטוויטר שלו. מצד שני, התקציב עצמו מתפרסם ברזולוציה מגוחכת. לשם השוואה, בקובץ התקציב שמפרסם אגף התקציב אצלינו יש כ-336,000 שורות, לעומת סדר גודל של 150 שורות בתקציב אוקראינה. יתרה מכך אין שום מזהה ייחודי, כגון מספר תקנה תקציבית, שמאפשר לקשר בין נתוני התקציב לנתוני ההוצאות כדי לדעת כמה כסף יצא מכל סעיף. העיתונות החוקרת האוקראנית, שרובה ממומנת מתרומות אירופאיות, עסוקה בעיקר בהצלבת הצהרות הון ורכוש של הפוליטיקאים עם רישומי טאבו, נתוני רשם החברות ורשימת הספקים המופיעים בדו“חות הרכש. הייתם חושבים ש-25 שנה אחרי התפרקות ברה“מ כבר יסיימו לחלק ולבזוז את אדמות המדינה והנכסים הציבוריים. אבל מסתבר שלא נגמר מה לגנוב אף פעם. בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של קייב, על הדלפק של שוטר הגבול תלוי שלט ב-10 שפות שכתוב בו משהו בסגנון “באוקראינה אין שחיתות, אל תנסו לשחד את השוטר שלפניכם” (השוטר לא הסכים שאצלם את הכיתוב). תודה שסיפרתם, עכשיו אני יודעת.

דוכן מכירה של ספינרים

אנדריי סיפר לי שבחממת מידע פתוח החדשה שקמה בקייב, רוב הסטארטפים בכלל לא עובדים עם מידע ממשלתי, כי אין. למשל נתוני מזג אוויר לא פתוחים כי המרכז המטאורולוגי הלאומי מוכר אותם לחברות פרטיות. נתוני מערכת הבריאות, בדומה למה שראיתי בבלרוס ובקזחסטן, לא אמינים במיוחד ולא אחת מותאמים למדדים בינלאומיים. גם חברת הרכבות הממשלתית לא מפרסמת נתונים פשוט כי לא בא לה. משרד התחבורה לא מעיז לעמוד מולה בבית המשפט, כי איכשהו כולם יודעים שהוא לא יוכל על סוללת עורכי הדין של הרכבת. לא פלא. כשמערכת העיתון שבה עובדים המדריכים, הצליחה לקבל מאגר אנונימי ענק של כל הכרטיסים שמכרה הרכבת בכמה שנים אחרונות, הם מצאו להפתעתם שנמכרו אלפי כרטיסים לתחנות שרות שבכלל אי אפשר לרדת בהן. הסיפור המטורף הזה מתואר בכתבה מפורטת באתר שלהם, שגם תורגמה לאנגלית. מישהו התרגש מהממצאים? אולי התורם של העיתון, כנראה שלא השלטון.

אומרים לי שהמאכזבת ביותר היא המערכת המשפטית. גם כשעוצרים מישהו עם שפע ראיות נגדו, זה בדרך כלל לא מוביל להרשעה. השופטים פשוט לא עצמאיים ומחוברים לשלטון, במיוחד בעיירות קטנות.

להיות חייל שכיר, מה שהלב אומר לך

באתי ללמד ויצאתי מלומדת. לשורה ארוכה של מודלים לשחיתות וביזבוז כספי ציבור נוספו עוד כמה דוגמאות מקומיות ייחודיות: כדי להסתיר ריבוי התקשרויות עם אותה חברה, מחליפים אות אחת או שתיים בשם שלה באות זהה הכתובה בא“ב לטיני (א”ב קירילי חולק לא מעט אותיות עם א”ב לטיני, למשל T, A, M, C, K אבל ה-encoding שלהם שונה), מה שמונע משם החברה לעלות בתוצאות חיפוש; מוכרים סחורה במחירים מופקעים – למשל אותה האקטיבסטית מצאה רכש של עצי אשוח לשיפור פני העיר, וכאשר התקשרה לחברה לשאול מה מחיר הסחורה, הם נקבו במחיר נמוך פי שלושה. בעקבות החשיפה הרכש בוטל. ”אצלינו, יותר קל לגנוב במכולות מאשר בשקים” אמרו לי. גם אצלינו.

תה תותים טריים

מחר מתחיל המחזור השני של ההדרכה. חוויות חדשות בקרוב…