Posts

(Tcamp) היום ראשון, או: מסעות מור בגבעת הקפיטול / מור רובינשטיין

ישבתי היום בגבעת הקפיטול בוושינגטון. לא חשבתי שאני אשב כאן אי פעם. אולי זה בגלל שאני מכירה את כל המקומות האלו מסדרות הוליוודיות והראש שלי לא מצליח לחבר אותם למשהו אמיתי. זה המקום שבו שהנשיא ברטלט הלך לקדם חוקים, היכן שפרנק אנדרווד מנצח על אנשים ביד רמה, והעיר שבה אוליביה פופ פותרת לכל הפוליטיקאים את הצרות שלהם. אבל מה לעזאזל חנונית שכמוני עושה בקפיטול? למה יושבים כאן עוד גיקים ושומעים שטויות פוליטיות במקום לתכנת?

צילומים: מור רובינשטיין

השבוע התמזל מזלי להיות אחת מ-20 אנשים בתוכנית הבינלאומית של ה- Sunlight Foundation באירוע העולמי השנתי שלהם – Transparency Camp. פה, גיליתי שהחברים בארצות הברית הבינו מזמן מה שאנחנו כושלים לעשות. הם עובדים ביחד עם חברי קונגרס וסנאט כדי להעביר חוקים. בקיצור, הם עושים לובי לעצמם. בארה”ב לובי הוא לא מילה גסה, וכדי לקדם את האג’נדה שלך, בעיקר אם היא חברתית, צריך לדחוף הרבה מרפקים בקפיטול. במקרה של Sunlight מדובר בשלושה לוביסטים בשכר שעוזרים לקדם חוקים בפרלמנט שיעזרו לארגון ולהרבה אזרחים אחרים לעבוד עם מידע פתוח בקלות רבה יותר. כחלק מהמאמצים האלו הם מארגנים כל שנה יום לובי בקונגרס שבו הם מקדמים חוקים שונים לשקיפות ביחד עם מתנדבים בארגון. ההצעה שהם קידמו בשנה שעברה, data act, הפכה אפילו לחוק.

 

נגיד שהסקפטיות שבי לא בטוחה שאזרחים פשוטים העבירו חוק, יש ל-Sunlight תשובה לעניין. כמו שלנו יש את סתיו שפיר ומיקי רוזנטל, לקרן שמש יש את חבר הקונגרס Beto O’rouke, שעוזר להם בעצמו להציע חוקים. בנוסף, שלא כמו בישראל, חברי הקונגרס לא באמת מחויבים למפלגה שלהם, ויכולים להצביע כאוות נפשם. כשמדובר בחוקים שמשפיעים על אנשי הפרלמנט עצמם, זה אפילו יותר קשה להעביר את החוק. לכן, לגרום לאזרחים ללכת לקונגרס ולדבר על הנושא זה חשוב תקשורתית ופוליטית בעיקר לחבר קונגרס איתו הם מדברים, כי בסוף היום הם המצביעים שבמחוז שלהם, ויש להם כח לשים את חברי הקונגרס האלו במשרד שבו הם יושבים כעת. ליסה ברנשטיין, השדלנית של הארגון, רואה את זה גם באור אחר – צריך ללמד את חברי הקונגרס על הדברים האלו, אחרת הם לא יכירו אותם בעצמם. להביא אזרחים ללמד אותם יגרום להם באמת לשמוע להם, ולא לנפנף אותם כמו שאר הלוביסטים (באותה הערת אגב, ליסה תשמח לדבר איתנו על העניין ועל התהליך שהם עברו בארגון בנוגע לחקיקה. מעניין אתכם איך? שלחו לי מייל).

 

השנה הצעת החוק שהארגון מקדם היא תיקון ל- real time data act, שמחייב היום חברי קונגרס לדווח על הכספים שלהם 20 יום לפני הבחירות. השינוי שרוצים לעשות היום הוא להפוך את החוק הזה שנתי. המשמעות: חברי הקונגרס יחויבו בדיווח כספים כל הזמן, כדי שלאזרח תהייה אצבע על הדופק. שלא תחשבו שזה קל. הצעת החוק הקודמת שהארגון קידם לקחה שלוש שנים של עבודה בסנאט ובקונגרס. למרות זאת, בסופו של דבר היא עברה בלי מתנגדים. הישג יפה לקונגרס שנחשב הכי לא אפקטיבי במאה השנים האחרונות.

 

אגב, לא הכל יותר טוב באמריקה. הידעתם שהדוחות של מרכז המחקר של הקונגרס לא נגישים לקהל הרחב? (כאשר הדוחות של הכנסת על הנייר אמורים להיות נגישים לנו?) מה זה אומר? שהאמריקאים רוצים את המידע הזה. הדרך הכי בטוחה לעשות זאת הוא חקיקה. לא הסכם עם מרכז המחקר, אלא חקיקה שתבטיח אותם גם לדורות הבאים (נשמע מוכר למישהו עם העסקה שלנו עם הממ”מ?)

בשורה התחתונה, לא מדובר כאן בהרבה לוביסטים אזרחים. ישבו כאן בחדר 20 איש שלא היו מהתכנית הבינלאומית. אבל הרצינות וההכשרה הקצרה שהם עוברים כאן ירתמו אותם לשנים הבאות. השאלה היא – למה אנחנו לא עושים את זה? מה חסר לנו כדי לקדם חקיקה? האם זה המנגנון הקיים של קואליציה אופוזיציה? אני לא בטוחה. בהנחה ש״מוכרים״ את ההצעה נכון, גם הקואליציה תוכל לתמוך בזה. אולי זו העובדה שאין לנו חוקה ורוח דמוקרטית? השפה שמשתמשים בה כאן היא “רוח הדמוקרטיה”, “הזכות לדעת”, “זה חוקתי!”. אבל השיח הזה מתחיל לחלחל גם לישראל, הוא לא ייחודי רק לכאן.

אני חושבת שמה שהכי חסר לנו זה לאמץ אסטרטגיה מול הממשל. אנחנו בסדנא אוהבים לבנות אפליקציות חדשות כל הזמן, אבל קשה לנו לעזור ולחשוב על מדיניות. זה לא שאנחנו לא חושבים עליה, אלא שאנחנו מעדיפים לעקוף אותה, לחשוב על אופציות אחרות, להתייאש כשמערימים עלינו קשיים ביורוקרטים. בקיצור, הכל חוץ מלבלוע את הצפרדע הזו שנקראית חקיקה.. אולי זה הזמן לשלב ידיים עם תנועת אחרות ולעבוד על אסטרטגיה טובה וארוכת טווח מול הממשלה. בוסף, היום, חקיקה ומדיניות הם כמו פרוייקט טוב בגיטהאב, אם הוא טוב מספיק הוא לעולם לא יפסק, תמיד יהיה מי שיתרום לו.

לפוסט סיכום היום השני והכנס כולו

כנס OKCon / היום השני – יוסף ויסמן

היום היה היום השני של כנס OKCon בז’נווה. מוכנים? יאללה:

From Government to Governance

הבוקר נפתח בסדרה של נאומי מוטיבציה והרצאות קצרות נוסח טד, שהחוט המקשר ביניהם היה “Open Data = Awesome”. ניתן לצפות בנאומים כאן (סרטונים שמתיוגים Main Stage Session : Open Government). הנה כמה נקודות מעניינות שצדו את אזני:

  • Ellen Miller, מייסדת ומנכ”לית ה-Sunlight Foundation נתנה נאום חוצב להבות על הצורך בשקיפות פוליטית. הנאום היה קודר משהו, וניכר שהיא מוטרדת מאד ממצב השקיפות בארצה (ארה”ב) – הן מרמת שיתוף הפעולה של הממשל והן מרמת המעורבות האזרחית. מעניין היה לשמוע שבניגוד לדברים ששמענו מפעילים במדינות אחרות, ובניגוד למה שאנחנו מנסים לעשות בישראל, מילר והארגון שלה תופסים עצמם ופועלים כיריבים של הממשל, ולא כשותפים שלו. היא סיפרה שהיא גילתה שהדרך הכי יעילה להפעיל לחץ להגברת השקיפות בארה”ב היא ליצור קשרים דווקא עם המפלגה שהפסידה בבחירות, מפני שהיא מעוניינת בהגברת הביקורת וחשיפת הכשלונות של הממשל הנכנס. היא גם קראה לארגונים לנקוט בשיטה של ביוש (shaming) משרתי ציבור שלא מתנהלים בשקיפות (בדומה למהלך המבריק של הסדנא עם tipa.li).
  • Chris Taggart הציג את הפרויקט שהוא ייסד – OpenCorporates. מדובר במסד נתונים ואתר שחושף את המבנים והקשרים של תאגידים. אני מודה שלא הבנתי עד הסוף מה אפשר לעשות עם הכלי הזה, אבל כדאי שנזכור שיש דבר כזה, אם יום אחד נרצה להכנס גם לתחום הזה. אה, והם גם מחפשים בנרות מפתח Ruby ש-“Gives a damn”.
  • Felipe Estefan מהבנק העולמי נתן הרצאה סופר-מעניינת על נושא שארגוני המידע הפתוח מפחדים קצת לגעת בו – הביקוש למידע פתוח. הוא סיפר בקצרה על כמה מחקרים שבדקו את הביקוש למידע פתוח, מתוך הנחה שארגוני המידע הפתוח משחררים עוד ועוד מידע מבלי לדאוג שהוא מגיע לאנשים שבאמת זקוקים לו או עשויים להתעניין בו. המחקר המעניין ביותר שהוא תיאר עסק בהבאת מידע פתוח לקהילות שאין בהן גישה למחשבים ולאינטרנט (קהילות “offline”). החוקרים הגיעו אל שני כפרים כאלו בהודו ובאינדונזיה עם מידע על ההוצאות והחוזים של המועצה המקומית, והציגו אותו באסיפה של מועצת הכפר. הממצא המעניין הראשון – והלא מפתיע – שהחוקרים גילו הוא שתושבי הכפר כלל לא ידעו שהמידע הזה בכלל קיים. הממצא המעניין השני – והיותר מפתיע – הוא שמרגע שתושבי הכפר נחשפו אל המידע, הם התעניינו בו מאד, עבדו ביחד לעבד איתו ולהבין אותו, וביקשו להשאר מעודכנים. אמנם המחקר הזה עסק בקהילות שמנותקות לחלוטין מהאינטרנט, אני חושב שהממצאים שלו רלוונטיים גם למרבית האנשים שיש להם גישה לאינטרנט – אם אנחנו רוצים שהם יצרכו את המידע שלנו, צריך לעשות איזשהו מאמץ כדי להגיע אליהם ולהסביר להם למה הוא רלוונטי לחיים שלהם. הנה פוסט שלו על המחקר והמאמר האקדמי המלא.

בנוסף, אחד הדוברים – אני לא זוכר בדיוק מי – נתן לינק לרשימה מלאה וחיה של כל ארגוני המידע הפתוח והשקיפות בעולם. אם רק הייתה לי את הרשימה הזאת לפני חצי שנה…

Opening Up Procurements

הסשן הבא שהלכתי אליו היה פאנל בנושא מכרזים פתוחים – תחום שלמיטב ידיעתי עוד לא נגענו בו בכלל בסדנא. מדובר בפרויקטים שמנגישים לציבור מידע על מכרזים ממשלתיים וחוזים לאספקת מוצרים ושירותים שנחתמים בין הממשלה לחברות פרטיות.

  • הפרויקט המרשים ביותר שהוצג בפאנל היה אתר המכרזים הפתוחים הגיאורגי. Mathias Huter שניהל את הפרויקט, הראה תמונה של ערימות עצומות של ארגזים וקלסרים שהם קיבלו מהממשלה בתחילת הפרויקט עם כל הטפסים של כל המכרזים שהממשלה חתמה מאז ומעולם. מאז התחלפה הממשלה, ומסתבר שהממשלה החדשה דוגלת בשקיפות ומשתפת פעולה בשמחה עם האתר, ומספקת להם מידע שוטף על מכרזים (דרך API אם אינני טועה). לצד המידע על כל מכרז ומכרז בנפרד, האתר מציג נתונים אגרגטיביים שחושפים את היקף ההוצאות של הממשלה דרך מכרזים בתחומים שונים, ואת היקף העסקים שהממשלה עושה עם חברות שונות. באתר הגיאורגי לא הסתפקו רק באגרגציה של המידע היבש, והם חיברו אליו גם מידע על קשרי משפחה בין פוליטיקאים ונבחרי ציבור לבכירים בחברות פרטיות, וכך אפשרו למעשה לחשוף מקרים פוטנציאליים של שחיתות. פיצ’ר מעניין נוסף שהאתר מציע הוא מעקב אחר מילות מפתח בהודעות על מכרזים. בעלי חברות יכולים לקבל התראה כשעולה מכרז חדש שקשור לתחום העיסוק שלהם. כך למעשה, הצליחו החבר’ה בגיאורגיה למשוך את הקהילה העסקית להשתמש באתר ולהחשף למידע שנמצא בו באמצעות פיצ’ר שמועיל להם ולכאורה נמצא מחוץ לתחום העיסוק של ה”מסורתי” של ארגונים מהסוג הזה.
  • Kaitlin Devine, גם היא מה-Sunlight Foundation, הציגה את 17 העקרונות לפתיחת מכרזים שהארגון שלה חיבר. אם הסדנא אי פעם רוצה להכנס לנושא הזה, כדאי להתחיל מהרשימה הזאת.
  • Felipe Estefan מהבנק העולמי שכיכב גם בפאנל הזה, סיפר על יוזמת Open Contracting שעוסקת בפתיחת מידע ממשלתי על מכרזים, בפועל בעיקר במדינות מתפתחות. גם להם יש עקרונות למידע פתוח על מכרזים, והם כתבו על זה ספר שזמין להורדה בחינם (זהירות, PDF!). לא הייתי מזכיר את הספר אלמלא בעמ’ 59 שלו מסתתר קטע קצר שרלוונטי כמעט לכל מה שאנחנו עושים – How Do We Know We’re Making a Difference? כדאי שמישהו שקצת פחות עייף ממני יעבור עליו!

Human Centered Data: What Should Public Spending Data Tell Us?

לאחר ארוחת הצהריים, השתתפתי בעוד סדנה שציפיתי ממנה לגדולות אך התגלתה כאכזבה גדולה. הסדנה עסקה בשאלה כיצד צריך להציג מידע על הוצאות ציבוריות. כמו הסדנה הקודמת שהשתתפתי בה, לא היה שום חלק של הדרכה, שבו מלמדים את המשתתפים משהו חדש שהם לא ידעו כבר קודם. הציפייה, שלעולם לא מתממשת, היא שמתוך הדיון החובבני יצמחו תובנות גדולות. האכזבה הייתה גדולה עוד יותר כי ציפיתי ללמוד מהמארגנים של הסדנה – אנשי ה-Sunlight foundation – משהו מהניסיון הרב שהם צברו משנים של עיסוק בנושא. אבל במקום זה, אנחנו היינו צריכים ללמד אותם.

משתתפי הסדנה חולקו לשתי קבוצות דיון. אחת דנה בצרכים של משתמשים מתקדמים (advanced) והשנייה – זו שאני השתתפתי בה – בצרכים של משתמשים “ממוצעים” (casual). פה חשדתי! אנשים שעוסקים בעיצוב חוויית משתמש צריכים להתהפך בקברם בכל פעם שמוזכר בנוכחותם המשתמש “הממוצע”. אין משתמש כזה. זוהי הדרך של מנהלי פרויקטים להתחמק מהכרעות בעלות משמעות לגבי קהל היעד של הפרויקט. והפלא-פלא, מסתבר שזה בדיוק מה שקרה בדיון. הסתבר שהתפיסה של המשתתפים לגבי מיהו המשתמש הממוצע הייתה מגוונת ביותר. חלקם הגדירו עיתונאים ואקטיביסטים כמשתמשים ממוצעים – שני קהלי יעד שאני הייתי משייך דווקא לקטגוריה של המשתמשים המתקדמים. אחרים הניחו במובלע שמדובר באזרחים “פשוטים” שלא מעורבים פוליטית, ש”במקרה” מגיעים לאתרי מידע פתוח ומתחילים לשוטט.

בלית ברירה, ניסיתי לתחום את הדיון ולכוון אותו לאפיקים יותר מועילים. הסברתי שלהרבה מהפעילים בארגוני מידע פתוח יש איזושהי פנטזיה על אנשים רגילים שיושבים בסלון בשבת בבוקר עם האייפד, ויש להם טאב אחד פתוח על פייסבוק, טאב אחד פתוח על יוטיוב וטאב אחד פתוח על אתר התקציב הפתוח המקומי שלהם. הסברתי שזה לא יקרה, כי אנשים באינטרנט לא מגיעים לאתרים שלא מעניינים אותם, ובטח לא מכלים את זמנם בשיטוטים נרחבים בהם. לאחר מכן, ניסיתי להעלות לדיון את המתח בין הרצון שלנו כארגוני מידע פתוח להישאר “אובייקטיבים” ולהציג מידע שאינו מוטה, לרצון שלנו למשוך קהלים חדשים להשתמש בכלים שלנו ולחטט במידע שאנחנו מנגישים. במקרה של אזרחים לא-מעורבים פוליטית, הדרך היחידה לגרום להם להתעניין במידע היא ליצור ממנו סיפור שרלוונטי לחיים שלהם ומניע אותם לפעולה. אבל סיפורים כאלה הם מוטים מעצם הגדרתם. יש בהם ביקורת או שבח על פעולות הממשלה, והם בהכרח נוקטים צד. ניסיתי לשאול האם אפשר בכלל לספר סיפורים שהם מצד אחד מניעים לפעולה אבל מצד שני אובייקטיבים, או שעלינו להכיר כארגוני מידע פתוח במגבלת האובקייטיביות, ובעצם לזנוח את השאיפה לאינטראקציה בלתי-אמצעית עם אזרחים לא-מעורבים. אך מאחר שהשאלה הזאת אתגרה את עצם קיומו של הדיון, היא לא זכתה להתייחסות הולמת.

ובכל זאת, עלו בדיון כמה נקודות מעניינות:

  • אנשים מתעניינים בדברים שקורים בסביבה שלהם. לכן, כדאי להציג את המידע בצורה גיאוגרפית, שמאפשרת למשתמש לבדוק את המצב באיזור שלו.
  • אנשים מתעניינים בשמות – של סלבריטאים ושל חברות ידועות. כדאי לקשר בין המידע היבש לשמות האלו, שאנשים מבינים ושיש להם כבר ידע מוקדם עליהם.
  • השוואות למקומות אחרים ולזמנים אחרים מאפשרים למשתמשים לקבל הקשר למידע שמוצג בפניהם.
  • חלק מהסיבה שאנשים לא מתעניינים במידע על הוצאות ציבוריות (או כל מידע פתוח אחר לצורך העניין) היא שהם בכלל לא יודעים שהוא קיים ולא מבינים למה הוא רלוונטי אליהם. לכן צריך ללות את מאמצי פתיחת המידע עם מאמצי חינוך והסברה שיגרמו לאנשים להבין למה המידע הזה בכלל חשוב.

לקראת הסוף, ביקשו ממני קצת לספר על הניסיון שלנו בסדנא להתמודד עם המתח הזה בין אובייקטיביות לסיפורים. הסברתי שלמיטב הבנתי הסדנא מודעת למתח הזה, אך לא פתרה אותו באמצעות מדיניות סדורה, אלא נוקטת בשיטה של ניסוי וטעיה, וכך מאתרת את “גבולות הגזרה”. אני וגיא הצגנו את הווידג’ט של התקציב הפתוח כפרויקט שמצד אחד מנסה להפוך את המידע היבש למעניין וכיפי ומצד שני לשמור על אובייקטיביות (למשל, על-ידי בחירת צבעים ניטרליים כמו סגול וצהוב במקום צבעים “ביקורתיים” כמו ירוק ואדום). למרות הרמה הגבוהה של הפרויקט וההצלחה שלו בהפיכת החיטוט במידע לכיפי ומשחקי, הודיתי שאפילו אני, שיחסית מעורה בעניינים האלו, לא יכול להבין בדיוק האם אני אמור להיות מרוצה מתקציב המדינה או לא. לכן אני כמשתמש “ממוצע” תלוי עדיין במשתמש “מתקדם” כמו כלכליסט שיעבד את הנתונים עבורי ויספר לי סיפור בעל משמעות לחיים שלי.

 

זה הכל להפעם! אין תמונה מעניינת! מחר פוסט סיכום מהיום השלישי של הכנס.