Posts

Tcamp 2014

(Tcamp) היום השני, סיכומים ומחשבות / מור רובינשטיין

(לפוסט הראשון של מור מהכנס)

שבוע עמוס עבר על כוחותינו בוושינגטון. כל כך עמוס, שקשה לי להאמין שעבר שבוע מאז Transparency Camp! האי- כנס עבר בצורה חלקה הרגליים כואבות, הראש מלא ברעיונות, אבל בסוף הכנס הזה הכרתי המון אנשים חדשים מכל התחומים שעוסקים במידע פתוח וזה מה שחשוב.

אז מה עושים במחנה השקיפות? אם אתם לא מכירים את המונח אי-כנס, מדובר בכנס בו המשתתפים יוצרים את התוכן. במהלך היום עוברים מחדר לחדר ולומדים  דברים חדשים.

לפעמים שומעים הרצאה, לפעמים יש דיון רב משתתפים ולפעמים יש הפעלה (כמו אחד הסשנים שבו המשתתפים ניסו להסביר הכי טוב מה זה API. הציור הזוכה זכה ב-60$!), בכל מקרה, תמיד לומדים דברים חדשים. למזלי, יש גם מדיניות של דלת פתוחה. לא אהבת את הסשן שאת נמצאת בו? תצאי וחפשי אחר. הכל מתקבל בברכה. יאמר לזכות הכנס הזה שהוא כלל אנשים מכלל רחבי הקשת – היו פה האקרים מנוסים, אנשי חווית משתמש ואנשי מדיניות. היופי היה שהיה גם שיח מאוד מועיל בכל אחד מהנושאים, ואנשים תמיד מצאו את עצמם במקום שמעניין אותם.

אינטרנט ופוליטיקה

אז מה למדתי באי כנס העמוס הזה? אתחיל דווקא מאחד מהסשנים המאוחרים בו נכחתי משום שהוא מייצג הכי טוב את הבעייתיות בין טכנולוגיה לפוליקיטה. המרצה  היה מיכה סיפרי, אחד מהמייסדים של Sunlight Foundation, שטען בהרצאה שהאינטרנט עדיין לא שינה את הפוליטיקה. ספרי השתמש בתיאוריה הכלכלית של יוחאי בנקלר ב- The Wealth of Networks (ואם לא קראתם את בנקלר, כדאי!), שטוענת שהטכנולוגיה של היום יצרה דרך חדשה של שיתוף פעולה ומידע אשר משנה את הכלכלה והסוציולוגיה שלנו. הכלכלה עוברת יותר תהליכים של עבודה משותפת ויכולה ליצור הרבה הזדמנויות כלכליות חדשות עם המידע יהיה פתוח. חוקרים אחרים השתמשו בתיאוריה של בנקלר כדי לטעון ששיתוף הפעולה הזה יכול לשנות את הפוליטיקה המוכרת לנו, אולם סיפרי טוען שמה שבנקלר חזה לא קרה באמת. האינטרנט עדיין לא שינה את הפוליטקאים ואת הדרך שבה הם חושבים. אבל, וזה אבל גדול – סיפרי טוען אפשר וצריך לשנות מלמטה. הכי מלמטה מרמת השכונה שלנו. הדוגמאות שהוא הביא היו בעיקר מהעולם המקומי, כמו למשל Loomio מניו זילנד, שעוזרת לקהילות לקבל החלטות, או שימוש בפרוטוקול Open311 ליצירת מערכת דיווחים לתיקון תקלות עירוניות. זה הייתה הרצאה מעניינת, אבל היא לא חידשה הרבה. למעשה, היא לא נגעה במשהו הרבה יותר גדול מזה: בעובדה שיש לנו שומרי סף באינטרנט כמו למשל מנועי החיפוש, שמנתבים תעבורה אינטרנטית של עשרות אלפי אנשים לאותם אתרים כל הזמן (וקרין נהון תוכל להסביר הרבה יותר טוב על זה ממני) או על העובדה שרק 5% מהאוכלוסיה הכללית בכלל מתעניינת בפוליטיקה (הפנייה אקדמית אחרונה להיום – The myth of digital democracy חובה לכל מי שעוסק במידע פתוח ומה משתמשים רוצים). אבל למה אנחנו לא מדברים על שומרי הסף האלו? אולי זה קשור לעובדה שגוגל מממנת פרוייקטים רבים בתחום המידע הפתוח. היא אגב, החברה הגדולה היחידה שעושה זאת. לא ראיתי מימון כזה מצד פייסבוק או מייקרוסופט. החשש פה מלדבר על החברות האלו הוא קצת כבד, מסיבות מובנות, ועדיין חבל לי שאין על זה דיון יותר פתוח.

והאזרחים, מה הם רוצים?

הפגישות הבאות בהן נכחתי, היו בעצם השלכה מהדיון של סיפרי – מה עושים עם המשתמשים? איך מביאים אותם? דיון אחד עסק בשאלה איך לקבל פידבק מאזרחים כדי שהם ישתמשו יותר במידע פתוח. הבנק העולמי, ארגון שעובד על מידע פתוח במדינות מתפתחות, ניסה להבין מאזרחים בכל העולם מה מעניין אותם, תוך שימוש בסקר אינטרנטי ומבוסס SMS. הם קיבלו 95,000 תגובות מ-60 מדינות שונות, וגילו ש- 80% מהאזרחים רוצים מידע יותר פתוח. התשובות שהם קיבלו לגבי המידע הפתוח היו מעניינות. אזרחים, למשל, רוצים לדעת היכן אחוזי הפשיעה בעיר או במדינה שלהם ולא מה המחוקק שלהם עשה בפרלמנט. בקיצור, אזרחים רוצים לדעת על דברים שקרובים אליהם, ולא פוליטיקה במגדל השן.

הפרוייקט הזה גרם לי להרגיש קצת רע. מתי לאחרונה אנחנו חשבנו לשאול את אזרחי ישראל איזה מידע הם רוצים? מתי בדקנו מה הם בכלל יודעים על שקיפות? יש לנו נטייה לחדש כל הזמן, אבל לא לראות אם אנחנו בכלל בדרך הנכונה. אנחנו לא היחידים  שחוטאים בזה, גם מדינות אחרות עושות את זה, אבל ההרגשה העיקרית הייתה שאולי הגיע הזמן לבדוק את הדברים האלו כדי שאנשים באמת ישתמשו במה שאנחנו עושים.  אני מקווה שהפוסט הזה אולי יגרום לנו לעשות כזה שאלון כחלק מתוכנית הפעולה של הסדנא. ברוח הקוד הפתוח, אני מוכנה להתחיל להרים אותו, אם יהיה מישהו בארץ שבאמת יריץ אותו.

העולם ממש כאן

הסשן השני שנכחתי בו היה על שיתוף פעולה בינלאומי. לפרוייקט הזה קוראים Poplus, והוא פדרציה בינלאומית של ארגוני מידע פתוח, רובם הגדול ארגונים טכנולוגיים, שרוצים להקים פלטפורמה לשיתוף פעולה בקוד ובמידע שיש לנו על מה מצליח ומה לא. הנה האתר שלהם. בחודש שעבר היה להם כנס די מוצלח עם שמונים משתתפים משישים מדינות שהתחילו לעבוד על זה וזה נראה די מוצלח (ומסתבר שהחבר’ה מצ’ילה ממש טובים בקוד פתוח). באופן די אירוני, Sunlight קבעו עוד אירוע על שיתוף פעולה בינלאומי באותה השעה, וככה מצאתי את עצמי מקפצת בין פגישה לפגישה. המסקנה העיקרית שלי הייתה לכתוב אפליקציה שפשוט מאגדת את כל המיילים מהארגונים האלו במקום אחד. קבענו השבוע לדבר על זה בסקייפ ולראות איך להפוך את השיתוף הזה ליותר טוב (וגם למצוא מישהו שיעזור לי לכתוב את הקוד).

חוץ מזה, למדתי גם על OpenAid ולמה חשוב שגם המידע על תרומות יהיה פתוח. הנה הפתרון הבינלאומי לזה- http://aidview.net/. שחקו עם זה, תגידו לי אם לא נראה לכם שחסר שם כמה מיליונים בישראל. בנוסף, יצא לי גם לחלוק ולספר על “Hackita” עם אנשי הכנס. בהיותם אמריקאים הם ניסו יותר להגיד לי מה אנחנו עושים לא בסדר ופחות רצו לשתף פעולה, אבל את הסיכום של זה תוכלו לקרוא פה. בסוף הכנס נכחתי בשיחה על משמעות המידע פתוח כ- Accountability ושמעתי סיפורים על זה מרחבי העולם. ראיתי פתרונות מדהימים לאיך למדוד את הממשל, בעיקר מגרמניה. מי שרוצה לדבר עם דניאל, המוביל שלהם בברלין, שידבר איתי. בכלל, גיליתי גם את עולם הקוד הפתוח באמריקה הלטינית. למשל, Ciudadano Inteligente מצ’ילה, שיש להם גרסא משלהם למפקח הכללי, רק שאצלם הוא בוחן את הקשר בין הון לשלטון ולא כמה סעיפים הם ביצעו בדו”ח מסויים.. מסתבר שצ’ילה היא המובילה בקוד הפתוח בדרום אמריקה, והחבר’ה שלהם משוגעים במובן הטוב של המילה. הם מכניסים הרבה צבע לכל מקום שהם נמצאים בו, והם כמהים לעוד האקרים שידברו איתם.

גאווה ישראלית

כל זה מוביל אותי לפינת הגאווה הישראלית. טום שטיינברג, המנכ”ל של MySociety, ואחד מהמנטורים שלי בתחום המידע הפתוח (הראושנים הם בני, עפרי ואדם…), מדווח לכל הכנס ששתי קהילות המידע הפתוח הגדולות בעולם הן בעצם ישראל וטאיוון, ושתיהן לא מכירות את את השנייה. שתיהן לא עוזרות למאמץ העולמי הזה ולא מקבלות מספיק משאבים כדי לעזור. אני חושבת שאם הקריאה הזו לא גורמת לכם להבין כמה חשוב שנכנס לזירה העולמית כמו שאר הארגונים שלנו בעולם, אני לא יודעת מה כן. הכנס הבא הוא בברלין ביולי, ואני מעודדת את הסדנא להרשם. אני אהיה שם כדי להציג עדכונים מרחבי העולם, ואני חושבת שכדאי מאוד שיהיה שם מישהו איתי לייצג את ישראל. אני חושבת שהמטרה הראשית שלנו שם חייבת להיות יצירת נטוורקינג טוב לסדנא לטובת שיתופי פעולה ומימון, ומי שיצא לכנס חייב  להגיע בראש הזה. בנוסף, אנחנו חייבים לפתוח את הראש ולהבין שמסביב כולם עוברים את אותן הבעיות.

ולסיום, סיומת

וזה הסיכום שלי – לכולנו יש את אותן הבעיות. כולנו עדיין מחפשים איך לייצר את Scraper הטוב ביותר (הנה הסשן שהאוסטרלים ארגנו על זה) או איך לגרום לבקשות חופש מידע ללכת יותר בקלות. בסוף היום, למידע פתוח יש עוד הרבה לאן ללכת, אז למה לא למצוא שותף שיכול לעשות את הטיול הזה אתנו קצת יותר נעים?

כן כן, הייתי שם.

(Tcamp) היום ראשון, או: מסעות מור בגבעת הקפיטול / מור רובינשטיין

ישבתי היום בגבעת הקפיטול בוושינגטון. לא חשבתי שאני אשב כאן אי פעם. אולי זה בגלל שאני מכירה את כל המקומות האלו מסדרות הוליוודיות והראש שלי לא מצליח לחבר אותם למשהו אמיתי. זה המקום שבו שהנשיא ברטלט הלך לקדם חוקים, היכן שפרנק אנדרווד מנצח על אנשים ביד רמה, והעיר שבה אוליביה פופ פותרת לכל הפוליטיקאים את הצרות שלהם. אבל מה לעזאזל חנונית שכמוני עושה בקפיטול? למה יושבים כאן עוד גיקים ושומעים שטויות פוליטיות במקום לתכנת?

צילומים: מור רובינשטיין

השבוע התמזל מזלי להיות אחת מ-20 אנשים בתוכנית הבינלאומית של ה- Sunlight Foundation באירוע העולמי השנתי שלהם – Transparency Camp. פה, גיליתי שהחברים בארצות הברית הבינו מזמן מה שאנחנו כושלים לעשות. הם עובדים ביחד עם חברי קונגרס וסנאט כדי להעביר חוקים. בקיצור, הם עושים לובי לעצמם. בארה”ב לובי הוא לא מילה גסה, וכדי לקדם את האג’נדה שלך, בעיקר אם היא חברתית, צריך לדחוף הרבה מרפקים בקפיטול. במקרה של Sunlight מדובר בשלושה לוביסטים בשכר שעוזרים לקדם חוקים בפרלמנט שיעזרו לארגון ולהרבה אזרחים אחרים לעבוד עם מידע פתוח בקלות רבה יותר. כחלק מהמאמצים האלו הם מארגנים כל שנה יום לובי בקונגרס שבו הם מקדמים חוקים שונים לשקיפות ביחד עם מתנדבים בארגון. ההצעה שהם קידמו בשנה שעברה, data act, הפכה אפילו לחוק.

 

נגיד שהסקפטיות שבי לא בטוחה שאזרחים פשוטים העבירו חוק, יש ל-Sunlight תשובה לעניין. כמו שלנו יש את סתיו שפיר ומיקי רוזנטל, לקרן שמש יש את חבר הקונגרס Beto O’rouke, שעוזר להם בעצמו להציע חוקים. בנוסף, שלא כמו בישראל, חברי הקונגרס לא באמת מחויבים למפלגה שלהם, ויכולים להצביע כאוות נפשם. כשמדובר בחוקים שמשפיעים על אנשי הפרלמנט עצמם, זה אפילו יותר קשה להעביר את החוק. לכן, לגרום לאזרחים ללכת לקונגרס ולדבר על הנושא זה חשוב תקשורתית ופוליטית בעיקר לחבר קונגרס איתו הם מדברים, כי בסוף היום הם המצביעים שבמחוז שלהם, ויש להם כח לשים את חברי הקונגרס האלו במשרד שבו הם יושבים כעת. ליסה ברנשטיין, השדלנית של הארגון, רואה את זה גם באור אחר – צריך ללמד את חברי הקונגרס על הדברים האלו, אחרת הם לא יכירו אותם בעצמם. להביא אזרחים ללמד אותם יגרום להם באמת לשמוע להם, ולא לנפנף אותם כמו שאר הלוביסטים (באותה הערת אגב, ליסה תשמח לדבר איתנו על העניין ועל התהליך שהם עברו בארגון בנוגע לחקיקה. מעניין אתכם איך? שלחו לי מייל).

 

השנה הצעת החוק שהארגון מקדם היא תיקון ל- real time data act, שמחייב היום חברי קונגרס לדווח על הכספים שלהם 20 יום לפני הבחירות. השינוי שרוצים לעשות היום הוא להפוך את החוק הזה שנתי. המשמעות: חברי הקונגרס יחויבו בדיווח כספים כל הזמן, כדי שלאזרח תהייה אצבע על הדופק. שלא תחשבו שזה קל. הצעת החוק הקודמת שהארגון קידם לקחה שלוש שנים של עבודה בסנאט ובקונגרס. למרות זאת, בסופו של דבר היא עברה בלי מתנגדים. הישג יפה לקונגרס שנחשב הכי לא אפקטיבי במאה השנים האחרונות.

 

אגב, לא הכל יותר טוב באמריקה. הידעתם שהדוחות של מרכז המחקר של הקונגרס לא נגישים לקהל הרחב? (כאשר הדוחות של הכנסת על הנייר אמורים להיות נגישים לנו?) מה זה אומר? שהאמריקאים רוצים את המידע הזה. הדרך הכי בטוחה לעשות זאת הוא חקיקה. לא הסכם עם מרכז המחקר, אלא חקיקה שתבטיח אותם גם לדורות הבאים (נשמע מוכר למישהו עם העסקה שלנו עם הממ”מ?)

בשורה התחתונה, לא מדובר כאן בהרבה לוביסטים אזרחים. ישבו כאן בחדר 20 איש שלא היו מהתכנית הבינלאומית. אבל הרצינות וההכשרה הקצרה שהם עוברים כאן ירתמו אותם לשנים הבאות. השאלה היא – למה אנחנו לא עושים את זה? מה חסר לנו כדי לקדם חקיקה? האם זה המנגנון הקיים של קואליציה אופוזיציה? אני לא בטוחה. בהנחה ש״מוכרים״ את ההצעה נכון, גם הקואליציה תוכל לתמוך בזה. אולי זו העובדה שאין לנו חוקה ורוח דמוקרטית? השפה שמשתמשים בה כאן היא “רוח הדמוקרטיה”, “הזכות לדעת”, “זה חוקתי!”. אבל השיח הזה מתחיל לחלחל גם לישראל, הוא לא ייחודי רק לכאן.

אני חושבת שמה שהכי חסר לנו זה לאמץ אסטרטגיה מול הממשל. אנחנו בסדנא אוהבים לבנות אפליקציות חדשות כל הזמן, אבל קשה לנו לעזור ולחשוב על מדיניות. זה לא שאנחנו לא חושבים עליה, אלא שאנחנו מעדיפים לעקוף אותה, לחשוב על אופציות אחרות, להתייאש כשמערימים עלינו קשיים ביורוקרטים. בקיצור, הכל חוץ מלבלוע את הצפרדע הזו שנקראית חקיקה.. אולי זה הזמן לשלב ידיים עם תנועת אחרות ולעבוד על אסטרטגיה טובה וארוכת טווח מול הממשלה. בוסף, היום, חקיקה ומדיניות הם כמו פרוייקט טוב בגיטהאב, אם הוא טוב מספיק הוא לעולם לא יפסק, תמיד יהיה מי שיתרום לו.

לפוסט סיכום היום השני והכנס כולו