כאבי הגדילה של הסדנא
הסדנא צומחת מהר. למפגשי הפיתוח השבועיים שלנו מגיעים מעל חמישים פעילים ובתוך שלוש שנים צמחנו מחשמביר אחד וכעשרה פעילים לתריסר חשמבירים ומעל מאתיים פעילים.
הרוח של הסדנא, רוח של יצירה וחופש, מושכת אנשים טובים להצטרף ולקחת חלק במהפכת השקיפות וההשתתפות. החופש מאפשר לסדנא להיות בית ליוזמות שונות ומגוונת, החל בשקיפות תקציב המדינה, דרך מידע ורעיונות על תאונות דרכים וכלה בפרסום החלטות של ועדי הורים. הבסיס המשותף לכל היוזמות שלנו הוא פיתוח תוכנה חופשית, בסיס שעוזר לנו לשמור על גמישות ולאמץ כל יוזמה העוסקת במידע חופשי.
כיף לראות את הסדנא צומחת, לקלוט מתנדבים חדשים ולעזור לחשמבירים להוולד, אבל על הדרך נוצר תוהו ובוהו. תוהו ובוהו זה יופי עד שרוצים למדוד, לנתח ולנהל את הסדנא. כיום, אפילו מספר החשמבירים אינו ידוע בודאות – הסקר האחרון שעשיתי מצביע על משהו בין 12 ל 14 – שלא לדבר על המטרות, הפעילים, הצרכים וההשגים של כל חשמביר. אנחנו לא מסוגלים לבחון שבוע וחודש שחלף ולדעת כמה טוב הוא היה ואיך הוא משתווה לעבר. המצב הנוכחי מקשה על חלוקת המשאבים ולא מאפשר לנהל את הסדנא – או כפי שאומרים באנגלית: “you can’t manage what you can’t measure”.
אז חייבים סדר, וזה מלחיץ – מה יקרה לתוהו ובוהו היקר שלנו? המצב שבו אנחנו נמצאים הזכיר לי קטע של צו’אנג טסה:
הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ [קצר]. הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ [חפוז]. הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן [תוהו ובוהו]. פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: ‘לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו’. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.
(תרגום: יואל הופמן)
אני מאמין שאני לא היחיד שסידור הסדנא מלחיץ אותו. ההצלחה שלנו הובילה לכך שרבים הם הלחוצים ורב הרעש שאנחנו מייצרים במערכת. אני אשם בכך לא פחות מכל אחד אחר, תורם את חלקי לקקפוניה ומשחרר רעיונות חצי אפויים.
צריך להרגע ולנסות ולכבד את המרחב הציבורי, להקשיב לחברים האחרים ולקיים שיחות במעגלים מצומצים. והכי חשוב, לזכור שזה טבעי. כל הילדים סובלים מכאבי גדילה, גם הסדנא.
גם אני אוהבת את הקטע של טסה על איך משנים תוהו ובוהו, אבל כשמדובר בארגון… (:
אני חושבת שהסדנא נמצאת במקום מצוין, כאבי הגדילה שלה, חלקם מיותרים וחשוב למנוע אותם …
חלק מהם בכלל לא קיימים אלא רק נראה שהם קיימים לאור “צעקות הכאב”…
לגבי “מעגלים מצומצמים”- למה הכוונה?
כל טוב(:
עופרה
הכוונה במעגלים מצומצמים היא שאפשר וכדאי לדון על דברים במיילים פרטיים עם חברים מהסדנא שהנושא קרוב לליבם.
קישור לויקי של אסיפת החברים הקרובה:
http://wiki.hasadna.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%AA_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D:_%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%9E%D7%91%D7%A8_2013
מכיוון שכל מה שמחזיק אותנו הוא הרצון לעבוד יחד, עד שנמצא מדדים אוביקטיביים בואו נשקול כל מעשה ואמירה בשני המדדים הסובייקטיביים המיידים – עד כמה זה מקדם את העבודה, ועד כמה זה נעים לביחד. אסור שה׳איך׳ יאיים על המהות.
“נעים” לגמרי לא רלוונטי כאן. גם “חברי”. אם נגביל את עצמנו לדיונים רק עם מי שנעים לנו ורק עם מי שחבר שלנו, ניצור מעגלי השפעה שמדירים אחרים מחד, ונתנתק מהמציאות מאידך.
חשוב לנהל דיונים ולהביע רעיונות בצורה שתאפשר ביקורת בונה מחד. מאידך, אנחנו חייבים להפנים שאנחנו באים מתתי-תרבויות רבות ומגוונות בחברה הישראלית (גם אם לא מגוונות מספיק). יש לנו קודים שונים של שיחה, של צפיות ושל התנהגות. חשוב שניצור שפה משותפת לפעילי הסדנה שתאפשר לנו להבין זה את זו על אף הבדלי התרבות וההקשר החברתי.
אולי אנחנו צריכים להתנהג קצת יותר כמו כשמשתתפים בדיון עם קולגות מחו”ל…
+1
וחוץ מזה למה הקפטצ’ה? יש פתרונות טובים יותר.
אנחנו בעידן של רישות, לא שליטה. ככל שנצליח לרשת את כולם עם כולם, זה עבוד יותר טוב והבלאגן יעבוד טוב מבלי להפתר
לחבריה הנהדרת,תמיד יש חבלי לידה והתבגרות,אין מושלם בין לילה,אתם עושים עבודה נהדרת אמיתית !!!!!
תודות יעלי שחר
מזמן מזמן, לפני כמעט 3 שנים, הציע לנו מיכה ספרי (ממקימי סאנלייט) להשאר קבוצת גרילה ולא לההפך לעמותה. מעניין מה היה קורה לו היינו מחליטים לעשות את זה. אמנם אי אפשר היה לגייס כספי תמיכה אבל היינו חופשיים ויתכן מאוד שגם היינו מצליחים לעשות בדיוק את מה שאנחנו עושים היום רק בלי חיכוכים. היינו חופשיים להגדיר כל אחד לעצמו ולפרויקט שלו את הסדנא ואת דרכה במקום לקבוע דרך אחידה לכולם, חופשיים לצקת את התוכן שמתאים לכל פרוייקט, חופשיים (אולי, צריך לשאול את קלינגר) מאחריות משפטית. לא היה צורך בועד מנהל. מתנגן לי בראש imagine של ג’ון לנון…
כשאני התחלתי להגיע לסדנא חשבתי (ואני עדיין חושב) שיש הרבה מאד קסם במקום שבו הרבה אנשים עם רצון טוב ויכולת נפגשים בכדי לקדם רעיונות שעוזרים לכולם. דווקא קריאה של הפייד היומי של הסדנא גרם לי להבנה שיש “קצת” כאוס בכל העבודה של הסדנא ושקשה להבין על מה בדיוק עובדים וכמה פרויקטים רצים בכל רגע נתון. לא שאני בא מעולם הסטאראפים אבל הפעילות של הסדנא מזכירה לי מאד חממת סטארטפים ואולי שווה לבחון את המודל של החממה (מבחינת ניהול ומעקב) בכדי לשלב את זה ככלי ניהולי של כל החשמבירים. אולי זה גם הרקע שצריך להיות לאדם שיצטרך להיכנס לנעליים של יובל כאשר יתנו לו להמשיך הלאה.
אולי הפתרון הוא גם וגם? ארגון גרילה שממציא ומייצר ואגרון נוסף, מסודר, עם ועד, שיוזם פרוייקטים בתשלום ומגייס תרומות? גם החזית לשחרור וגם הסדנא לידע?
נ.ב.
“קולות האדמה” הוא אדיר!
הבעיה עם הפיצול לשני ארגונים הוא שהמעבר של חשמביר ואנשיו מארגון לארגון יכול להיות כואב. מעבר לכך, ניסינו להפריד את השניים וזה לא הולך.
נראה לי שעדיף לחשוב על הסדנא כעל חשמביר אחד עם שני איברים חיוניים – החזית לשחרור והעמותה שמעורבבים זה בזה, כאשר חברי החזית עושים מה שבא להם, והעמותה מפנקת את אלו שחביבים בעיניה.
אני בטוחה שהגרילה היא החביבה על העמותה(:
זה עדיין טסה. זה עדיין פאידרוס ולוקח זמן להתאזן.
לא משנה לפי איזו תרבות מסתכלים על זה, עובדה, זה עובד!
עמית צודק, רישות, אביבית צודקת, כבוד הדדי, למה לנו לרצות רגרסיה כמו שהדס מציעה ?
אולי אנחנו צריכים לרצות להיות “הדבר הבא” בהתפתחות החברתית גם מתוך כל מה שהסדנא מאפשרת לנו ללמוד – וזה המון! זה עושר ואושר.