בבחירות לכנסת ה-18, שנערכו בשנת 2009, הצביעו רק 65.2% מציבור הבוחרים. אמנם הייתה זו עלייה של כשני אחוזים מהבחירות לכנסת ה-17, אולם משמעות הנתונים, שפירסמה ועדת הבחירות המרכזית, היא כי 34.8 אחוזים מציבור הבוחרים לא מצאו לנכון להצביע. יתרה מכך, רק אחוזים בודדים מקרב האזרחים שהצביעו בבחירות לכנסת הצביעו בבחירות המקדימות (פריימריז).
בממוצע, 3.5 מתוך כל עשרה ישראלים בעלי זכות בחירה לא מצביעים, מספר שנותר עקבי למדי מאז תחילת שנות ה-2000. זה שם אותנו מעט מתחת לממוצע המצביעים ב-OECD, שעומד על 70%, אולם הרבה מתחת לשיעורי ההצבעה הממוצעים בישראל בעשורים שקדמו לכך. בעוד שבבחירות לכנסת ה-15, שנערכו בשנת 1999, עמדו שיעורי ההצבעה על 78.8%, שיעורי ההצבעה ספגו התרסקות קשה של 16.4% בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, שנערכו בשנת 2001, ולא עלו באופן משמעותי מאז.
מוזר לחשוב שבישראל, מדינה בה לכל תושב ותושבת דעה על כל נושא כמעט, אחוזי ההצבעה נמוכים מאשר במדינות אחרות ופחות סוערות מבחינה פוליטית – אולם ייתכן שהדבר אינו מצביע על היעדר דעות פוליטיות, אלא על היעדר אמון במערכת הפוליטית, ועל כוחם של האזרחים ליצור בה שינוי משמעותי. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2011 תומך בכך. מהסקר, שהקיף 1200 אזרחי ישראל בני 18 ומעלה, המהווים מדגם מייצג באוכלוסיה, עולה כי 70.6% מאזרחי המדינה אינם חשים שביכולתם להשפיע על התנהלות השלטונות, ו-42.9% מאמינים כי אין הבדל מהותי בין המפלגות השונות בארץ.
אם כן, התמונה לגבי שיעור ההצבעה הנמוך יחסית מתחילה להתבהר – שהרי אם מרבית אזרחי המדינה סבורים שאין להם יכולת השפעה ממשית על המציאות הפוליטית, ההצבעה עצמה חסרת ערך. חוקר מדע המדינה המנוח, פרופ’ רוברט ג’קמן, הוסיף זווית נוספת, כאשר על ידי מחקרים אמפיריים הראה כי ככל שלמחוקקים יש כוח רב יותר, וקשרם עם הציבור אותו הם מייצגים הדוק יותר, כך עולה שיעור ההצבעה, ובהתאמה, ככל שהשלטון ריכוזי יותר, כך נוטה שיעור ההצבעה לרדת.
ישראל היא מדינה פוליטית. היא נתונה תחת מצב בטחוני שברירי, פערים חברתיים עצומים ומהווה בית לריבוי מיעוטים אתניים. היא גם מדינה מלאת פיתוחים טכנולוגיים, ש-77% מכלל תושביה מעל גיל 20, ו-82% מתושביה בין הגילאים 20-64, משתמשים באינטרנט – וריבוי ערוצי המידע מסייעים להבנת המורכבות שבמציאות הפוליטית, אולם יכולת הבנה רוחבית היא אליה וקוץ בה. כאשר נוצר מצב בו הציבור מרגיש שהוא יודע יותר, אבל יכולת ההשפעה שלו נמוכה, הוא נוטה לחוש חסר אונים – וחוסר האונים מוביל לאדישות.
דמוקרטיה משתתפת
לקראת הבחירות לכנסת ה-18, שנערכו בשנת 2009, הבינו עפרי רביב ובני דאון מפתחי תוכנה במקצועם, כי מעבר למצע המפלגתי הגנרי, פשוט אין להם מושג למי להצביע. במדינה שהתרגלה להכיר סכמות מפלגתיות, אף אחד כבר לא טורח להעמיד אג’נדה אמיתית, וההתחקות אחר המעשים בפועל קשה עד בלתי אפשרית. דאון ורביב החליטו לשנות זאת, והקימו את פרויקט “כנסת פתוחה”.
מטרתו הראשונית של פרויקט כנסת פתוחה, שהתבצע בטכנולוגיית קוד פתוח, הייתה להעניק לציבור את מירב הידע והכלים, על מנת שכל אזרח ואזרחית במדינה יוכלו להבין אילו מהפוליטיקאים משרתים את האינטרסים שלהם באופן הטוב ביותר ולהצביע בהתאם למעשי הפוליטיקאים, ולאג’נדה שאלו הובילו במהלך כהונתם, ולא רק למילים, שלעתים נוטות להיות ריקות מתוכן.
אולם דמוקרטיה אינה נמדדת רק בכוחם של האזרחים להצביע אחת לארבע שנים. דמוקרטיה אמיתית היא כזו בה לאזרח יש כוח להשפיע גם בחיי היומיום. בפינלנד, לדוגמא, השיקה הממשלה תוכנית המאפשרת לאזרחים להציע הצעות חוק – ובמידה ואלו מקבלות תמיכה של מעל 50,000 איש, מחובתו של הפרלמנט הפיני לדון בהן. בבריטניה מדרגים האזרחים את בתי החולים לפי פרמטרים שונים, לרבות האוכל המוגש בהם. הבית הלבן מפרסם את כלל הפגישות שנערכו במקום, לרבות לוח הזמנים של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, והפרלמנט האמריקני אף יזם האקתון (Hackathon), מפגש של תוכניתנים לסיעור מוחות ופיתוח קוד, במטרה לפתח כלים חדשות להנגשת מידע לציבור וליצירת קשר בלתי אמצעי של חברי הפרלמנט עם האזרחים.
בישראל לא ממהרים להדביק את הקצב. במדד השחיתות העולמית הנתפסת (CPI), שעורך ארגון Transparency International, זכינו במקום ה-36, עם ציון של 5.8 מתוך 10 (כאשר 10 הוא היעדר מוחלט של שקיפות), מתחת למרבית המדינות המפותחות. לפי עמותת שקיפות בינלאומית ישראל, כ-70% מהרשויות המקומיות אינן משחררות מידע שמחובתן לפרסם לפי חוק חופש המידע. חרף פעילותו הנמרצת של השר לשיפור השירות הממשלתי לציבור, מיכאל איתן, למען ממשל פתוח, רבים ממשרדי הממשלה השונים עודם מפרסמים מידע באופן ספורדי – וגם כאשר הוא בנמצא, פעמים רבות ימצאו האזרחים כי הם מתקשים לפענח אותו.
בסדנא אנחנו עובדים מדי יום על כלים שישנו את פני הדברים. בכנסת פתוחה ניתן לקבל עדכונים שוטפים על הצעות חוק והאופן בו הצביעו עליהן חברי הכנסת השונים. כמו כן, הקלקה על ח”כ כזה או אחר תציג באופן גרפי ונוח את כמות הצעות החוק שהציע, את אורך הזמן שבילה בכנסת ובוועדות ועוד. כלי האג’נדות, מאפשר לאנשים פרטיים וגופים ציבוריים לעקוב אחר אג’נדות שמעניינות אותם ולדרג אילו הצעות חוק מקדמות או מעכבות את הנושא. לפי חתך של בעד או נגד, ניתן לראות גם מיהם חברי הכנסת שתומכים באג’נדה. בתקציב פתוח יצרנו מערכת גרפית ופשוטה להבנה של עיקרי התקציב, ובפרויקט המעקב אחרי דו”ח ועדת טרכטנברג ניתן לראות היכן עומדות המלצות הוועדה, ומה נעשה איתן עד כה. בתוך כך, בעקבות פרויקט אזרחים פותחים את ועדת הכספים שיחרר האוצר את מסמכי העברות הכספים, שעד כה לא היו נגישים לציבור.
במהלך החודשים הקרובים אנחנו צפויים להיות עמוסים במיוחד. לנוכח הבחירות המתקרבות, אנחנו מפתחים כלים חדשים שיסייעו לציבור לעשות החלטה מושכלת. בין השאר, אנחנו בונים מערכת שאלות ותשובות למתמודדים בפריימריז, ובהמשך גם למפלגות השונות לקראת הבחירות הכלליות, שיאפשרו למצביעים לקבל תמונה בהירה יותר של המתמודדים שלהם, וכן משפרים את התצורה בכנסת פתוחה. המטרה שלנו אינה רק לספק מידע נגיש, אלא גם לייצר נורמות של שקיפות ושיתוף הציבור, שיחלחלו, בתקווה, למשרדי הממשלה השונים, לרשויות המקומיות ולכנסת. הצלחתנו תלויה בכם – ולא רק על ידי תרומה אקטיבית לפעילות שלנו, אלא פשוט על ידי שימוש בכלים שלנו. ככל שהציבור הישראלי ידע יותר, כך הוא יוכל להצביע באופן מושכל – ואף חשוב מכך, כך ידעו מקבלי ההחלטות שאנחנו יודעים. שאנחנו עוקבים. שאין יותר ועדות אזוטריות שהמלצותיהן מוסרות מן השולחן ברגע שהן יורדות מהכותרות. ברגע שאנחנו, האזרחים, נתחיל לשים לב, הכוח יהיה בידיים שלנו. נבחרי הציבור שלנו על מעשיהם למען קהל הבוחרים שלהם – ולא על ידי כישוריהם הרטוריים, אחת לארבע שנים. יומיום.
לקראת הבחירות הקרובות, זכרו: לא מצביעים בלי לעבור בכנסת פתוחה.
– גל חן –