מי מפחד מרכש פתוח ? רשמים מכנס ה OGP – חלק שני

מי מפחד מרכש פתוח? רשמים מכנס ה OGP – חלק שני

OGP stickers

בעוד אנחנו בסדנא נאבקים לפתיחת מידע על התקשרויות הממשלה עם ספקים, ושומעים למה אי אפשר לפתוח את המידע הזה (תירוצים נפוצים: זה מסובך, ספקים לא ירצו לגשת אם המידע יהיה פתוח, איך נגן על סודות מסחריים, המחירים יעלו, ואת מי זה בכלל מענין?) מדינות העולם שועטות קדימה ומותירות אותנו הרחק מאחור.

מדובר ללא ספק בנושא חם. שני שליש מהמדינות החברות ב- OGP כללו בתוכניות שלהן התחיבויות לשקיפות ושיתוף הציבור בהליכי הרכש שלהם. ישראל לא אחת מהן. יש אמנם התחיבויות בתוכנית הישראלית להגביר שקיפות בפרסום הוצאות הממשלתיות, אך ביחס למדינות אחרות הן מאד לא שאפתניות ובכל מקרה מדברות על פרסום בדיעבד, לא בזמן אמת. ההתחיבות לפרסם הסכמי התקשרות עם גופים פרטיים שענינם שירותים ציבוריים, שמופיעה בתוכנית ה OGP הישראלית, היא צעד חשוב בכיוון, אך צריך לזכור שמדובר למעשה בשחזור של החלטת ממשלה 1116 משנת 2013, שבפועל אינה מיושמת על ידי משרדי הממשלה. באתר המרכזי ליחידה לחופש המידע, חיפוש המילה “הסכם” במאגר התשובות מניב 36 תוצאות בלבד. וגם כאשר ההסכמים מפורסמים, רב הנסתר בהם על הגלוי: אתם מוזמנים לנסות להבין על איזה שירותים בדיוק שילם המשרד לבטחון פנים לחברת מרמנת סכום של 5,877,703 ש”ח במסגרת “שירותי עזר לתוכנית עיר ללא אלימות”. במיוחד, בולטת בחסרונה התחיבות לפתוח ולהנגיש את הליכי הרכש עצמם, מה שלא רק יגביר שקיפות ויפחית שחיתויות, אלא יאפשר גם לעסקים קטנים ולא מקושרים לשלטון לגשת למכרזים, יגביר תחרות ויפחית את ההוצאה הממשלתית.

אז מה אפשר ללמוד ממדינות אחרות על רכש פתוח?

  • מידע פתוח וקריא-מכונה כברירת מחדל בכל תהליך הרכש: מספר הולך וגובר של מדינות כבר מיישמות את עקרון השקיפות בתהליך הרכש. דוגמא מענינת במיוחד היא סלובקיה, שם החוק תוקן כך שהסכם התקשרות עם ספקים נכנס לתוקף רק עם פרסומו באתר הממשלתי. זה הביא לכך שגם לספקים יש אינטרס ללחוץ על משרדי ממשלה לפרסם את ההסכמים על מנת להבטיח את התחיבות הגוף איתם התקשרו. 200,000 הסכמים בשנה מתפרסמים שם וכל הליך הרכש מבוצע באופן פתוח. בעבר הפרסום היה בקבצי PDF,כיום זה בפורמט פתוח. התוצאה: התחרות גברה, בממוצע מתחרים כיום על כל קול-קורא ארבעה ספקים במקום שניים, והכיסוי התקשורתי לתחום עלה ב 25%.
  • שיתוף פעולה בין חברה אזרחית, גופי מסחר והממשלה: במקומות שבהם המידע על מכרזים פתוח התפתחו לא מעט פורטלים ואפליקציות מסחריות שמספקות מידע לספקים ומסייעות/מתווכות בהליך הגשת ההצעות. מענין במיוחד לראות שבמקומות שעושים את הצעדים הראשונים בתחום, ארגוני חברה אזרחית התחילו עם בניית פלטפורמות שמאפשרות להגיש הצעות לקולות קוראים בסכומים שאינם דורשים מכרז על מנת לעקוף את הצורך בשיתוף פעולה ממשלתי מלא בהליכים המסובכים יותר. כך עשו למשל במערכת Prozorro באוקראינה – יוזמה של אזרחים שזוכה לשיתוף פעולה ממשלתי כיום; במקסיקו יוזמה חדשה של ארגון codeandoMexico בשיתוף עם הממשלה מאפשרת לספקים בתחום ה -IT להתחרות על קולות קוראים של הממשלה (שמתחת לסף שדורש מכרז) באתר מקסים בשם Retos Publicos; ואילו באינדונזיה, במסגרת הסכם בין הממשלה לארגון לא ממשלתי, הוקם אתר  Opentender.net שאוסף את המידע על הרכש הממשלתי ועורך ניתוחים על מנת למצוא מקרים בהם יש חשד לשחיתות, והם כבר מתגאים במספר כתבי אישום שהוגשו בעקבות חשיפות שלהם.  ואם סתם חשקה נפשכם לראות אתר ממשלתי, שמדגים מחויבות רצינית לנושא, מומלץ בחום לבקר באתר Buy and Sell של ממשלת קנדה.

עוד על הסיבות לפתיחת הליכי הרכש הממשלתיים אפשר לקרוא באתר של יוזמת open-contracting.org או בעלון המצוין הזה שהם חילקו בכנס. עכשיו רק נותר ליישם אצלנו.

Gov and civil society at the OGP

ממשלה וחברה ואזרחית בכנס ה- OGP. האם נצליח להביא לישראל את בשורת הרכש הפתוח? מימין לשמאל: שבי קורזן, מנכ”לית הסדנא; מאיה עדולמי, מנהלת פרויקטים מיוחדים, רשות התקשוב הממשלתי; רבקי דב”ש, ראשת היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים; תהילה שוורץ אלטשולר, ראשת תחום רפורמות במדיה וממשל פתוח, המכון הישראלי לדמוקרטיה; יאיר פראנק, ראש רשות התקשוב הממשלתי, משרד ראש הממשלה.

ומה עוד?

תחום חדש יחסית בעולם ה – OGP שצובר התענינות הלכת וגוברת הוא Open Justice, העוסק בפתיחת מידע על בתי משפט, פסיקה ושופטים, ובאופן רחב יותר בזכות ובנגישות לצדק. עוד נושא שנראה שסוחף את עולם הממשל הפתוח הוא חקיקת חוקי מידע פתוח (open data legislation) לצד חוקי חופש מידע. בלטביה נחקק לאחרונה חוק כזה, והצרפתים סיפרו כיצד הצעת חוק “הרפובליקה הדיגיטלית” לוותה בהליך שיתוף ציבור בין 3 שבועות במסגרתו אזרחים הוזמנו להגיש תיקונים לסעיפי החוק ומעל ל 20 אלף איש השתתפו בתהליך. ולבסוף, במסגרת הכנס הושקה אמנת המידע הפתוח ( The Open Data Charter ) והמדינות החברות ב -OGP הוזמנו לאמץ אותה.  17 מדינות כבר הצטרפו לאמנה.

אחרי שפע של הרצאות ונאומים, אוסף בלתי מתקבל על הדעת של אנשים בעניבות לצד צעירים עם לפטופים מלאי סטיקרים, מפגשים בלתי אמצעיים, שיחות מסדרון, והרבה הרבה טאקו, טוב להיות בבית.

רשמים מכנס ה OGP במקסיקו סיטי – חלק ראשון

שמיכת אורות אינסופית נגלית מחלון המטוס. מקסיקו סיטי, על 9 מיליון תושביה, נראית כמו מופע אור-קולי מרהיב ועצום מלמעלה. למטה, קיבלו את פני תור ארוך כאורך הגלות לבקורת דרכונים וריחות בלתי מוכרים. 24 שעות אחרי שיצאתי לדרכי הגעתי למלון מסוחררת ומג’וטלגת לשינה-תרדמת מלווה בקולות של הסוחרים שצועקים את מרכולתם מתחת לחלוני.

בוקר. לרגע סטיתי מהרחוב הראשי המרשים שמוביל ל Palacio de Mineria המפואר בו מתקיים כנס  ה Open Government Partnership אליו הוזמנתי כנציגת הסדנא. שני רחובות פנימה, האזור מתמלא דוכנים לצד נחילי שוטרים מפחידים למראה, חמושים למלחמה. עוד נחזור למשטרה בהמשך היום.

יום לפני הכנס הרשמי התקבצו יחדיו בקומות התחתונות כ 1000 נציגי החברה האזרחית מרחבי העולם בעוד הקומות העליונות מלאו בנציגי ממשל לדיונים משלהם. הישראלים כרגיל הפרו את הסדר, ומאיה עדולמי מהתקשוב הממשלתי ואני ישבנו לקפה ושיחה על תוכניות משותפות לשנה הבאה.

במקסיקו סיטי מצאתי את שליבי מחפש מזה זמן מה: עדות לכך שפעילות למען ממשל פתוח ושקיפות יכולה לקדם זכויות אדם. במקסיקו ובאמריקה הלטינית בכלל יש חברה אזרחית בועטת, פעילה ואמיצה שנלחמת בהפרות חמורות של זכויות אדם. ויש להם הרבה מאד עבודה: שחיתות, אלימות משטרה,רצח של עיתונאים ושליטה של קרטלי פשע אכזריים. פעילים לבושים בחולצות שקוראות לממשלה המקסיקנית לאתר את אלפי הנעדרים במדינה ולהפסיק להגן על הפושעים מילאו את הכנס ובכל הזדמנות הביכו את ממשלתם המארחת, שמתהדרת ביוזמות מידע פתוח, ובאותה נשימה מסתירה מידע על פשעים מחרידים.

Mexican human rights activists protest

פעילי זכויות אדם בחולצות עם כיתוב שמוחה על רציחתם של 43 סטודנטים לפני שנה, ו 26,000 נעדרים במדינה, בכניסה לאולם הכנס.

במפגש שכותרתו כיצד ה-OGP יכול לקדם גישה לצדק, נציגת ארגון Article 19 סיפרה איך הם הצליחו להכניס לתוכנית ה OGP של ממשלת מקסיקו התחיבות להקים אתר שבאמצעותו ניתן לאתר עצורים. הם דרשו גם אתר לחיפוש שמות נעדרים והצלבה שלו עם רשימות העצורים, אך שם טרם נחלו הצלחה. תפסתי את Anna Cristina Ruelas מהארגון כדי לשמוע עוד. הדרישה הגיעה על רקע מספר עצום של נעדרים במדינה ובמיוחד לאור מחאות נרחבות סביב חטיפתם ורציחתם של 43 סטודנטים לפני כשנה. היא סיפרה שלמרות שהם במקור פעילים בהגנה על עיתונאים, הם החליטו יחד עם ארגוני זכויות אדם אחרים לקדם את פתיחת מאגר העצורים ומאגר הנעדרים, כי הגיעו למסקנה שכל הארגונים זקוקים למידע הזה. למקום הימצאותם של עצורים בזמן אמת נודעת חשיבות כדי למנוע היעלמויות, עינויים והגשת סיוע משפטי בזמן. שיתוף הפעולה הזה הוביל להצלחה כבירה, לאחר שהתחיבויות קודמות של הממשלה לפתוח את המידע לא קוימו.

תמונות של 43 הסטודנטים שנחטפו ונרצחו תלויות כחלק ממחאה מחוץ למשרד ממשלתי, מקסיקו סיטי.

תמונות של 43 הסטודנטים שנחטפו ונרצחו תלויות כחלק ממחאה מחוץ למשרד ממשלתי, מקסיקו סיטי.

במושב שעסק בשקיפות משטרתית,הודגש שוב עד כמה סוגיות שקשורות בבטחון של אזרחים, צדק וזכויות אדם רחוקים מלהיות בליבה של ה- OGP. רק 6 מתוך 66 מדינות שחברות ב OGP כללו התחיבויות שקשורות בשקיפות משטרתית (וניחשתם נכון, ישראל לא אחת מהן), וזאת כאשר יש הסכמה רחבה שמשטרות הן מהגופים הכי פחות שקופים שיש. במושב הציגו מחקר השוואתי ראשוני שעוסק בשקיפות של שיטור מחאות: עד כמה משטרות מפרסמות נהלי פעולה במחאות ציבוריות, את אמצעי השיטור שמותר לעשות בהם שימוש בהפגנות, מספר המעצרים ותוצאותיהם ועוד. אפשר לראות מהתרשים הבא שהמצב לא מזהיר. מי רוצה להרים את הכפפה ולשחזר את המחקר בישראל ?

ranking of police transparency re public protest

מחקר ראשוני ב 4 מדיניות על שקיפות משטרתית בשיטור מחאות/הפגנות מלמד שהמצב עגום. מקור: Open Society Justice Initiative, FGV, & Transparency Audit Network.

 

 

בחלק השני: כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על למה כדאי לפתוח את תהליכי הרכש והמכרזים הממשלתיים ואיך מדינות שונות בעולם עושות את זה.

לוגו הסדנא לידע ציבורי

פוסט סיכום קדנציה ושני שירים

אנשי הוואקה-וואקה

אצלנו בבית מכנים אנשים כאלה כ”וואקה-וואקה” (ביטוי המושאל משירה הבלתי מנוצח של שאקירה מהמונדיאל הקודם. טוב, בעצם, במקור הוא לא ממש של שאקירה. צפו כאן, וקראו על זה כאן). כדי להמחיש את הכוונה אנחנו נוהגים להוסיף לכינוי הזה תנועת יד סיבובית, שמבהירה את משמעות הביטוי: אנשי הוואקה-וואקה מסתכלים על המציאות בזווית קצת שונה, חריגה. 11 חודשים לאחר כניסתי לתפקיד רכז הקהילות, אני מפנה את מקומי, תוך הבנה חריפה שגם אותי  הפכו הסדנא והכמעט-שנה הזו לאחד מאנשי הוואקה-וואקה. המציאות והכלים להבנתה נראים אחרת. מה שהיה הוא לא שיהיה.

המשימה האחרונה שהגדרתי לעצמי בתפקיד רכז/ת הקהילות היא להגיש לכם ‘דו”ח לסיכום קדנציה’. אנסה לספר בצורה כנה ככל שאוכל על ההצלחות, הכשלונות והמחשבות שלי בעקבות שנה סוערת ומרתקת. זה לא יהיה פוסט משתפך אלא ניסיון להציג בצורה עניינית נושאים מהותיים, כפי שנקלטו מנקודת המבט שלי, לאורך שנה של מעורבות ומחשבה יומיומית על הסדנא. העמדה הזו כמובן אינה מעניקה לדברי יתרון עקרוני או מבטיחה את צדקתם לעומת תפישות אחרות, ובכל זאת, תנו לי לראות בזה שירות לקהילה.

במה נדמה לי שהצלחתי

הסדנא היא מקום עבודה ללא גבולות. הכיף הוא שהרבה עבודה בהרבה כיוונים ותחומים מאפשרת לאחר תקופה לא ארוכה, 11 חודשים, להסתכל בסיפוק גדול על חלק מהתוצאות:

  • העבודה השוטפת: לאורך 11 החודשים האחרונים קיימנו 42 מפגשי פיתוח בת”א ו-36 מפגשים שבועיים בירושלים. בנוסף היה לנו האקתון חורף, מיני האקתון רשויות מקומיות פתוחות, 2.5 לילות לבנים בהאב הפתוח, מסיבת יומולדת 3 לסדנא (מודה, הייתי סקפטי) ומסיבת חוף לפרידה מיובל. בין לבין התקיימו לא מעט הרצאות והצגות מיוחדות במסגרת המפגשים.
  • שמירה על רצף והמשכיות: זו לדעתי אחת המטרות העיקריות של רכז/ת הקהילות- להשתמש בזמן העובר בין מפגש למפגש, כדי להזכיר לכולנו שהסדנא פועלת ומתקיימת מעבר ל-4 השעות השבועיות בה אנחנו נפגשים פנים אל פנים. שני כלים שימשו אותי לאורך התקופה לשם כך: הראשון, 36 עדכונים שבועיים שיצאו לאורך השנה, בהם ניסינו לשתף ולספר מה עשינו לאורך השבוע, לשתף בהתקדמויות והתפתחויות בחשמבירים השונים ולהציע איזו פנינת ידע עם ערך מוסף. האלמנט השני היה הקפדה על תגובה מהירה לשאלות ופניות של מתנדבים. נדמה לי שזה עבד- עברנו לא מעט טלטלות ארגוניות בשנה החולפת (חילופי ועד מנהל, חילופי מנכ”לים ושינויים בצוות, מעבר למשרד החדש בת”א) ואירועים בטחוניים בחודשיים האחרונים – ואתם, למרות הכל, המשכתם לבוא למפגשים. הקהילות שלנו המשיכו להיפגש ולפעול.
  • פתיחת והפעלת ההאב הפתוח, יצירת שיתופי פעולה עם שותפים מקומיים: לא, המסגרת לא מושלמת, וכן, הדיון שהתנהל על  נכונות המהלך מבחינת הסדנא היה במקומו. אולם מהרגע שבו קם “ההאב הפתוח” הוא החל להתקיים כמרחב של הזדמנויות להרחבת דרכי החשיבה והפעולה שלנו. זה כבר מתחיל לקרות: לאט לאט מתפתח במקום אופי מקומי וקהילה מקסימה. בנינו בית לקהילה הירושלמית, יצרנו שותפויות עם כמה יוזמות מקומיות וערכנו הרצאות והדרכות. וחוצמיזה, האמת? פשוט כיף להיות שם.
  • קבלת מתנדבים חדשים: לא כל אחד מסוגל כיום להתנדב בסדנא והאמת העצובה היא שלא את כל בעלי היכולת אנחנו מצליחים לקלוט. בעיניי חשוב להביע הערכה וכבוד לכל מי ששוקלים את האפשרות הזו ולכן מידי שבוע (בהתאם לצורך) נהגתי לקיים הרצאות מבוא למתנדבים חדשים ולמתעניינים בנו. יש הרואים בזה השקעת זמן מיותרת, אבל אני חושב שמדובר בכלי אפקטיבי בכמה מובנים. ההרצאות האלה מאפשרות לנו להסביר למי שרוצה להצטרף מה זה דורש, לספר על הכיף והאתגר שבהתנדבות, ומקלות על ניתובם של המתנדבים לחשמבירים הרלוונטיים (ואגב כך, חוסכות זמן יקר של מובילי החשמבירים). מידי 4-5 שבועות נהגתי לשלוח מייל לאותם מצטרפים חדשים בניסיון לברר מה מצבם ואם מצאו את מקומם. זה הזמן גם להזכיר את הליווי של מחזורי “הכיתה” הראשונים שהצמיחו לנו כמה מהמתנדבים המוצלחים בסדנא – ושהלוואי ויחזור בצורה זו או אחרת במהרה בימינו.
  • ענייני אדמיניסטרציה ובירוקרטיה: עזבו, אחסוך לכם. סמכו עלי שיש לא מעט מזה.
  • לא תמיד אמרתי מה שחשבתי: כן, ישמע לכם מוזר, אבל בעיניי רכז/ת הקהילות לא צריכים להביע עמדה ברורה בכל ויכוח ונושא. תפקידם, לפני כן, הוא לשמש דמות מאחדת ותומכת במתנדבים, בכל המתנדבים. לא תמיד היה לי קל לשמור את דעותי לעצמי, אבל אני שמח שהצלחתי. זה נגמר, פחות או יותר, עכשיו. ראו חלק אחרון של פוסט זה.

הבטחות במימוש חלקי או בהתהוות

חלק מהדברים, מה לעשות, לא נעשו מספיק טוב או מספיק מהר. בכל זאת, נראה לי נכון להציג אותם כאן, ולו כמשאלה להבשלתם של התהליכים הללו והפיכתם לחלק מהמציאות שלנו בסדנא:

  • בימה מכבדת לדיון מתורבת: אנחנו לא הקהילה היחידה שמתמודדת עם הקושי שבניהול דיונים, ובטח לא קהילת הקוד-פתוח עם קושי כזה. לפעמים הויכוחים שלנו מרתקים, ובכל זאת, חלק לא מבוטל מהמתנדבים שלנו מדירים עצמם מרשימת התפוצה בגלל הצפת תיבות הדוא”ל וויכוחים לא נעימים ולא ענייניים. הפתרון לדעתי מגולם במעבר לפלטפורמת דיונים מותאמת יותר, שבחרה הקהילה (discourse.org) ומאפשרת לכל אחד להישאר פעיל ומעודכן בנוגע לתחומים המעסיקים אותו. אייל לוין (תודה אייל) לקח על עצמו להתקינה, ואני השקעתי לא מעט שעות בתרגומה לעברית (כשירות לעמותות וקהילות אחרות בישראל שאולי יבואו בעקבותנו ויצרו לעשות בה שימוש). ישנן עוד שתי תקלות טכניות שאייל, בני וזוהר מנסים לטפל בהן ומשהות את המעבר, אבל אתם כבר מוזמנים לתת הצצה כדי להתרשם.
  • ייצוב הקהילה בירושלים: הקהילה שלנו בירושלים פועלת כבר שנה [תיקון ממור, קודמתי בתפקיד: יותר משנה. המפגש הירושלמי הראשון התקיים בדצמבר, 2012]. בימים אלה היא כבר יכולה לזקוף לזכותה את “עתונות פתוחה” (שכבר יצרו API לאוסף העתונות ההיסטורי של הספרייה הלאומית ואפשרו אינדוקס התוכן על ידי מנועי חיפוש), “כיכר המדינה” שיושבים שם ובת”א, ואת החבר’ה של ועדת השרים לענייני חקיקה. ברמה האנושית התכנסה שם חבורה נהדרת. ועדיין, הפוטנציאל שלנו בירושלים רחוק מלהיות ממומש. עומס הארועים והמשימות מנע ממני להקדיש את תשומת הלב והזמן הנדרשים לגיוס פעיל של מתנדבים במוסדות האקדמיים ובחברות הטכנולוגיות בעיר. במקום זאת עבדנו על בסיס שמועות מפה לאוזן והכנסת הסדנא לאקוסיסטם הטכנולוגי בעיר. זה בסיס טוב, אבל דורש התגייסות ומאמץ של המתנדבים הפעילים שם. ממחר, זה כולל גם אותי.
  • כלי עזר תפעוליים לעמותה: אחד האבסורדים בהם נתקלתי בעבודה בסדנא הוא התלות שלנו בפתרונות טכנולוגיים לא מותאמים להתנהלות השוטפת (ראו דוגמאת קבוצות הדיון). בין הכלים שחסרו לנו ניתן למנות מערכת שמציגה צרכים משתנים של החשמבירים בפיתוח (“ארץ החשמבירים”), מאגר מידע מסודר שיקל על שמירה על קשר שוטף עם המתנדבים והפעילים ומנגנון רישום נוכחות נורמאלי. לשמחתי, לאחר סיום מחזורי “הכיתה” הראשונים התגייסו כמה מתנדבים (ארנון, משה, עידו) ליצירת כלים שיתנו מענה לחלק מהצרכים שלנו כעמותה טכנולוגית המבוססת על תרומת מתנדבים. זה לא קורה מספיק מהר, והלוואי והיה מבשיל לכדי מערכת כוללת, אבל אנחנו בדרך (תנו הצצה ב”ארץ החשמבירים“).

כשלונות והבטחות נכזבות

טוב, בואו לא נהיה יהירים מדי. לא הכל מושלם, ממש לא. לאורך השנה יצא לי להנפיק כמה הבטחות והתחייבויות שלא עמדו במבחן המציאות או סדרי העדיפויות. הרשימה הזו בטח חלקית, אתם מוזמנים להצליף בי בטוקבקים:

  • חיזוק הקשר בין קהילות ת”א וי-ם: לכאורה מדובר בעובדת חיים, בהבדלים בין אנשי ההר והשפלה ובאי אילו קשקושים אחרים. הקהילה בירושלים היא ניסיון ראשון של הסדנא לפעול מחוץ לת”א וככזו מהווה דוגמא, לטוב ולרע, בנוגע ליכולת לכלול במעגלי הפעילים שלנו אזרחים טובים ופעלתנים מחוץ לאזור 03. במידה רבה אני רואה את הקשר הרופף והמפגשים המועטים בין שתי הקהילות הגיאוגרפיות שלנו גם כחוסר הצלחה שלי.
  • קהילות בב”ש ובחיפה: בב”ש ישב מתנדב ותיק ומוכר שלקח על עצמו לארגן קהילה מקומית וגייס 7-8 מתנדבים פוטנציאלים. מחיפה קיבלנו לפחות 4-5 פניות של כאלה שרצו להקים קהילת מתנדבים מקומית של הסדנא. מה שלימד אותי הכשלון בב”ש (שמנע ממני השקעת מאמץ דומה בחיפה) הוא כי התנאי הבסיסי להקמת קהילת מתנדבים מקומית הוא הובלה טכנולוגית ראויה וארוכת טווח. בשני המקרים לא הצלחתי לגייס הובלה מתוך הקהילה התל-אביבית או המקומית. יש שיטענו כי לא בטוח שהקמת קהילות מתנדבים נוספות הן אינטרס של הסדנא, אך ממיקומו של הסעיף הזה בפוסט אתם יכולים לנחש מה דעתי.
  • ריכוז והפעלת מתנדבי תוכן: לא, עוד לא פיתחנו דרך יעילה ונכונה לקלוט ולהנות ממתנדבי תוכן. יש לכך סיבות ותירוצים רבים – אבל בעיניי זהו אתגר שנכון להתמודד איתו. אנחנו מפסידים בגלל זה אנשים טובים ופעלתנים. מאידך, חשוב להגיד – ישנם בסדנא מתנדבי תוכן פעילים ומעולים שמצליחים לקחת חלק ולתרום לחשמבירים, עדות לחשיבות האופי העצמאי וההתמדה בקרב סוג כזה של מתנדבים. ממש כמו אצל מתנדבי פיתוח ועיצוב.
  • “המסע לארץ החשמבירים”: בעיניי, אחת ההבטחות הגדולות של הסדנא היא בתפישה הרעיונית שאזרחים עם יכולות טכנולוגיות יכולים לקחת על עצמם אחריות ולברוא חשמבירים בעצמם. הם לא צריכים להיות תלויים בסדנא לשם כך, בטח לא בשלבים הראשונים. אחד הרעיונות שלקחתי על עצמי לקדם ושלא התממשו היה יצירת משחק הכשרה, מבוסס על המדריך לבריאת חשמביר, שידריך רעיונאים שרוצים להצטרף לסדנא בשלבי ההקמה והנחת היסודות, עד שיוכלו לעמוד בתהליך הקבלה שלנו. זה לא קרה, בין השאר כי ברור שהסדנא נמצאת כרגע ברווייה של חשמבירים ותחומי פעולה.

דברים שרואים מכאן

קהילה ועמותה, עמותה וקהילה

ואולי עכשיו אכעיס כמה מכם, שחושבים אחרת. אחד הדברים הברורים מהמעקב שלי אחר המתרחש בסדנא  הוא שמעטים מאוד רואים את התמונה הכוללת ומודעים לעומס ההתרחשויות והאירועים שמלווים את העבודה השוטפת. רכז/ת הקהילות הוא תפקיד שמאפשר (ובעצם, מחייב) הסתכלות שכזו, ועליה אני מבסס את עמדתי.

בראשית היו מתנדבים, שצמחו לקהילה. אז הוקמה העמותה. שתי היישויות האלה לא סותרות אחת את השניה, ולהיפך, אמורות לתמוך זו בזו. מה זה אומר על דגם היחסים הרצוי בעיניי, מעבר להצהרות הכלליות האלה?

שהמשימה הראשונה של העמותה צריכה להיות לתמוך ולאפשר לקהילות להמשיך להיפגש, לעבוד ולהתפתח. זה, לדעתי, קורה בצורה לא רעה. מעבר למטרה הזו, העמותה צריכה להתמקד במספר מצומצם של יעדים, מוגדרים מראש ובלתי ניתנים לשינויים תכופים (וזה הזמן להזכיר את מרתון התכנון שמתוכנן ל-19.9). מהרגע שאלה יוגדרו, טוב תעשה הקהילה אם תאפשר לבעלי התפקידים בעמותה להתמקד באותן משימות. בזה, מה לעשות, יש לנו  מה לשפר.

כמתנדבים, אנחנו צריכים לגבות יותר ולהבין שאחת מהמשמעויות של סדר יום מוגדר היא פגיעה ביכולת לשנות כיוון או להשקיע זמן ומאמץ במטרות משתנות מידי כמה שבועות. אחת הסיבות, לדעתי, לחולשה הזו קשורה בשאלה למי הזכות להשפיע על דרכה של הסדנא.

מי מנווט כאן?

בעיניי הזכות להשפעה על דרכה של הסדנא צריכה לנבוע ולהיות קשורה בתרומה מעשית – ברזומה של עשייה. מי שקורא/ת את זה כהטייה לטובת מפתחים ומתכנתים קורא אותי לא נכון. מי שחושב/ת שהעלאת ביקורת והצעות בקבוצות הדיון, ללא נטילת אחריות למימושם עונה להגדרה “תרומה לסדנא”, מפספסים גם כן.

השאלה “מה את/ה עושים בסדנא” צריכה להפוך להיות שאלה לגיטימית בעת שמתנהלים דיונים על עתיד הסדנא, מטרותיה ודרכי פעולתה. אלו שלוקחים חלק פעיל בעבודה מידי שבוע צריכים לעמוד על זכותם להשפיע על הדרך: להצטרף כחברים בעמותה, להצביע בבחירות לועד ולא להפקיר את הדיונים. כן, השתמשתי במונח להפקיר, וכן, אני יודע שזה יכול להיות לפעמים מעייף. אלא שהשתתפותם של העשיינים (doers) בדיון היא כנראה מנגנון הביטוח היחיד שימנע את הפיכת “הסדנא לידע ציבורי” ל”סדנא ליזע דיבורי”, או, במלים אחרות, יצמצם הסטות תשומת הלב שלנו מעשייה ופעולה. הראשונים שיכולים וצריכים לדעתי לקדם שינוי שכזה, ולעודד מתנדבים פעילים למעורבות כזו, הם מובילי החשמבירים: דמויות בולטות המניעות בפועל את התהליכים בסדנא, בעלי יכולת להציג קבלות מעשיות ויכולת להשפיע הרבה מעבר לגבולות היוזמה שהם מובילים.

האתוס שכונן את קהילות הסדנא הוא אתוס של פעולה ומעשה. הפער בין האתוס למה שמתרחש בפועל הוא מה שמכונה “מציאות” ובמסגרתו אנחנו פועלים. בקהילות כמו שלנו, מבחן המעשה (והתוצאה) צריך לשמש כמנגנון הסינון וההכוונה.

יחסינו לאן, או: מה אני מתכנן לעשות מעכשיו בסדנא

נאה דורש, נאה מקיים (…וגו’). לפני כמה שבועות, כשסיפרתי לאדם על כוונתי לסיים את התפקיד הוא שאל אותי מה התכנית שלי לאחרי. עניתי, מבלי לחשוב, “אתה יודע, אהפוך להיות סתם מתנדב”. אדם, שמריץ מעבד מהיר ומשוכלל משלי קטע אותי ונזף בצדק: “אין דבר כזה סתם מתנדב. אתה הראשון שאמור לדעת את זה”. אמר וצדק. מאז התחלתי לנהל לי רשימת משימות שתנחה אותי בגלגולי הבא בסדנא, כמתנדב. ככה זה נראה כרגע, פחות או יותר (כפוף לשינויים, וטל”ח):

– חניכה וחפיפה של רכז/ת הקהילות החדשים.

– סיוע בארגון ארוע הדאטהתון של רכבת פתוחה בסוף ספטמבר. פרטים בקרוב.

– הכנת סרטוני הדרכה ל”קהילה פתוחה” (כי אפאחד מכם לא נענה לקריאתו של בועז!).

– ניסיון לסייע בפיתוח כלי עזר תפעוליים לעמותה (ארץ החשמבירים, טופס הרשמה ומאגר נתונים).

– סיוע לצוות שעוסק בעברות מערכת CKAN.

– קידום היוזמה ליצירת מסלול מעוברת שיאפשר למתנדבים חדשים בתחום הפיתוח להכשיר עצמם להתנדבות בסדנא (בהשראת פרוייקט אודין, דורש עברות והתאמה פייתונית), רעיון משותף שלי ושל יניב מהקהילה הירושלמית.

– הרצאות מבוא או היכרות עם הסדנא לפי צורך ועזרה בהפעלת ההאב הפתוח.

– המשך יצירת כתוביות תרגום חופשיות לשימוש לסרט על אהרון שוורץ (מי מכם שלא יודע על מה אני מדבר, לא קרא עדכון שבועי מזמן – ובכל זאת כדאי שימצא זמן לצפות בסרט.)

 

ו..תודה רבה לכם

שיר תודה, שמתאר בצורה לא רעה איך מרגיש רכז/ת קהילות בסדנא.

(רק תחליפו את המילה השחוקה הזו, “אהבה”, ב”הסדנא”). עשו עמי חסד אחרון, צפו בזה, או לפחות זנקו אל ההעמדה הפנומנאלית בכל אחד מהפזמונים: 00:53, 01:37, 02:15).


היה לי כיף לעבוד אתכם ועבורכם. פגשתי חברים, מורים ואנשים מעוררי השראה ומחשבה.

כמעט-שנה בסדנא לימדה אותי ושינתה הרבה מההסתכלות שלי על העולם והחברה שלנו. להתראות במפגשי הפיתוח.

 

נעם,

רכז קהילות (במיל’) ווואקה-וואקה.

(keys: Walknboston (https://flic.kr/p/5CLWT3

משחק פתוח / ספי קלר

ביום שלישי האחרון (ה-24/06/14), התבשרנו (רק בחלק קטן אמצעי התקשורת) כי משרד ראש הממשלה לא יתמוך בהחלת שקיפות בוועדת שרים לענייני חקיקה. מדובר בחדשות עצובות, אך לא לגמרי מפתיעות. אחרי יותר משנה שהעניין תלוי ועומד לפתחה של הממשלה, אי-העשייה יכלה להתפרש רק כהתנגדות לכל שינוי במצב הקיים. אז מהו המצב הקיים?

וועדת שרים לענייני חקיקה היא וועדה המורכבת מרוב שרי הממשלה, בה נקבעת עמדת הקואליציה לגבי הצעות החוק המוגשות בכנסת. מכיוון שלקואליציה יש רוב מובנה בכנסת, החלטות הוועדה חורצות לרוב את גורל הצעות החוק לכאן או לכאן. המשמעות היא שבכל פעם שח”כ מסביר את הצבעתו ב”משמעת קואליציונית” הוא למעשה מפנה אותנו לבקש הסברים מוועדת השרים לענייני חקיקה. אלא שוועדת השרים מסרבת להסביר את עצמה בפנינו. לא רק שפרוטוקול הוועדה לא מתפרסם, אנחנו אפילו לא יודעים איך הצביע כל שר על הצעות החוק שהוגשו בפניו.

keys: Walknboston https://www.flickr.com/photos/walkn/3041590472/

(keys: Walknboston (https://flic.kr/p/5CLWT3

לא מדובר כאן בעוד מקרה של משרד ממשלתי שמתנהל בחוסר שקיפות מרגיז. ועדת השרים היא הצומת המרכזית ביותר בתהליך החקיקה ודווקא היא נסתרת מעיני הציבור. בזמן שהועדה מתנגדת לחוקים טובים ותומכת בחוקים פסולים, לנו, האזרחים, אין מושג מי צריך לקבל קרדיט ובמי צריך לגעור. הפעולה הפשוטה הזאת של חלוקת קרדיט היא לא פחות מאבן היסוד לשיטת דמוקרטיה הייצוגית. נשאלת השאלה, איך דבר כזה קורה? התשובה הלא נעימה היא שזה קורה כי אנחנו, כולנו, נותנים לזה לקרות. כל עוד אנחנו לא מקימים קול זעקה ודורשים מהממשלה שלנו לספר לנו מה קורה שם, העמימות  בועדה תימשך ללא הפרעה.

אחרי החדשות הרעות, יש גם בסיס לתקווה. לפני כשנה, עם מינויה של השרה ציפי ליבני ליו”ר הוועדה, נראה היה שהולכים לחול שינויים משמעותיים במדיניות השקיפות של הוועדה. בעקבות קמפיין ציבורי, בו לקחה חלק גם הסדנא לידע ציבורי, החלה השרה ליבני לפרסם בעצמה את הצבעותיה בוועדה עד שיושג הרוב הדרוש להחלת שקיפות בוועדה. בעקבות דחיית הוועדה את הצעת החוק של חה”כ ניצן הורביץ להחיל בה שקיפות, השרה לבנת החלה גם היא לפרסם את הצבעותיה בוועדה. אנחנו, ב”ועדת שרים פתוחה” רואים כאן הזדמנות לשינוי.

“ועדת שרים פתוחה” הוא פרוייקט מבית היוצר של הגרעין הירושלמי של הסדנא לידע ציבורי. הרעיון הוא לרכז במקום אחד את המידע שהשרים בוועדה משחררים באופן וולנטרי כדי לקדם את השקיפות במידע שכבר משוחרר ובמקביל ללחוץ על שאר השרים לחשוף את הצבעותיהם. כיום אנחנו נמצאים בשלב מתקדם  יחסית מבחינת תכנות וכבר שכנענו שר נוסף בוועדה להצטרף לפרוייקט. אנחנו עדיין צריכים עזרה כדי להשיק את הפרוייקט- בעיקר בתחומי התכנות והעיצוב.

 

אם שקיפות בוועדת השרים חשובה לכם

ויש לכם כמה שעות קוד/עיצוב לתת למטרה טובה, צרו איתנו קשר:

Sefi.keller@huji.mail.ac.il

לפרטים נוספים, בדקו את עמוד הויקי שלנו ואת מחסן הקוד בגיטהאב.

 

 

שקיפות, לבריאות.

שרת הבריאות יעל גרמן, דיברה השבוע בכנס הורוביץ לכלכלה וחברה על הצורך בהגברת השקיפות במערכת שהיא עומדת בראשה. עד שיתממשו הצהרותיה, נדמה לי שהן מהוות הזדמנות לא רעה להעלות כמה תהיות להתמודדות שלנו עם סוגיית המידע הבריאותי.

החשמבירים הקיימים מציעים צעדים ראשונים לאזרחים המתעניינים במדיניות הבריאות בישראל. ניתן, למשל, ללמוד לא מעט על מיקומה של בריאות התושבים בסדר העדיפויות הלאומי מתוך התקציב הפתוח וגם קצת על החלוקה הפנימית של תקציב משרד הבריאות. כנסת פתוחה מאפשרת לנו גם היא לעקוב בצורה יעילה  אחרי פעילות חקיקתית, דיונים וח”כים פעילים בתחומי הבריאות. “פותחים את ועדת הכספים” ו”תביא ת’דאטה” המתגבש, יאפשרו לאזרחים וארגונים לעקוב אחר העברות ולהגיש בקשות לחשיפת הנתונים. אולם, אף לא אחד מהחשמבירים הקיימים והמתפתחים כיום אינו מתמקד בתחום הבריאות.

כל מי שמכיר את שגרת היום-יום של המערכת הענקית והחשובה הזו יודע עד כמה הדיון הציבורי הדל שמנוהל בישראל (כן, מנוהל ולא מתנהל) על בריאות רחוק ומנותק מהווייתה של מערכת הבריאות ומהשטח. הדיון הריטואלי השנתי, שכולל סיסמאות בנוגע לצורך לקצץ ולהתייעל לצד חשיפת משכורות של רופאים בכירים, מרדד את הדיון, אך במידה רבה משיג את מטרתו – הוא מסיט את תשומת ליבנו ממורכבות ההחלטות ומן המגבלות העומדות בכל רגע בפני מערכת שנועדה להציל ולשפר חיים. תלוש משכורת של מנתח בכיר או צילום של מסדרון עמוס במיטות קלים לעיכול הרבה יותר מאשר דיון באמצעים הננקטים (או לא ננקטים) לעידוד הרפואה המונעת. משפט ציבורי לצוות רפואי שכשל במשימתו להציל חיי מטופל/ת יחליף כדרך קבע את השאלה כמה זמן המתינו המטופלים עד שהגיעו לשולחן הניתוחים. כמו בחינוך גם בבריאות, התרברבות במיקומה של ישראל במדדי איכות החיים של ה-OECD לנצח תבוא במקום הצגת הפערים הפנימיים המתרחבים בזכות לבריאות, שהיא בעצם, הזכות לחיות.

הנגשת המידע הבריאותי צריכה לעסוק לא רק במדדים רפואיים שיוגדרו על ידי משרד הבריאות, כפי שהציגה שרת הבריאות בדבריה (מדדים רפואיים, זיהומים, הצלחות וכשלונות, לפי הציטוט בכתבה). חשוב לא פחות הוא הממשק בין המערכת הזו לתחומי היומיום שלנו. למשל, הצגת הקשר (או היעדר הקשר) בין זמן ההמתנה לרפואה מקצועית (שבועות או חודשים, כי אין מספיק רופאים, ולהם אין מספיק זמן), לבין סכומי עתק שמוציאות קופות החולים על פרסום במטרה לשכנע כמה בריאים ושמחים נהיה אם רק נחבור אליהן (ונממן, אגב כך, את הפרסומת הבאה). או, למשל, הנגשה ועדכון של המידע הנאסף על ידי המרכז הלאומי לרישום סרטן כך שגם דוברי עברית/ערבית/רוסית/אמהרית יוכלו ללמוד על המידע והידע שנאסף בנוגע למגפה הלאומית הזו, במקום להסתמך על כותרות ענקיות על רקע אדום. הפערים הלא-הגיוניים בין אזורים שונים בארץ והפוליטיקה הרפואית הסמוייה מהעין, ידועים גם הם לכל, אך אינם מדידים מספיק וצריכים היו לעלות ולזכות להתייחסות ישירה יותר בזכות דיון יצבורי עירני.

למה כל זה לא קורה עדיין? שתי השערות אפשריות:

הראשונה היא שאנחנו, כמו רוב האזרחים, עדיין נתונים להשפעת סדר היום הפוליטי-תקשורתי בהחלטה בנוגע לתחומי פעילותינו. ניתן, כמובן, לסתור בקלות את הגישה הזו בכך שסדר הולדתם של החשמבירים בתחומים השונים אינו תואם את גודלם היחסי מתקציב המדינה (למשל, חשמבירים בנושאים כמו רשויות מקומיות או תחבורה נולדו לפני בנושאים כמו בריאות או בטחון פנים).

השערה נוספת היא שההסבר נעוץ בפחד או בחשש מעיסוק בתחום ידע פרופסיונאלי סגור שכולל התמחויות ותתי-התמחויות רבות מספור, בעלות השפעה מיידית של חיים ומוות. נכון, טענה כזו ניתן היה להעלות מול כל אחד מן החשמבירים הקיימים והמתפתחים שלנו, ובכל זאת ייתכן שניתוח תקציבי ומדיניות הבריאות מעוררת לרגע גם בקרבנו, חסידי חופש המידע והדיון הפתוח, תחושת אחריות של מנתח הניצב מול פציינט התלוי בו.

מכירים דוגמאות או רעיונות שיושמו בעולם להנגשת מידע בריאותי בקוד פתוח?