אתר ANYWAY תמונת מסך

Anyway – שינוי בכל דרך

פוסט מאת גל רייך.

היום השקנו רשמית את ANYWAY. אחרי מעל ליום שלם בעמוד הראשי של ynet אתם מתארים לעצמכם שיש לי הרבה לומר ולספר. אבל תרשו לי לעשות זאת במועד מאוחר יותר ולהתמקד היום בשני דברים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה.

ב-19.7.10 נהרגה אחותי הקטנה דנה בתאונת דרכים מיותרת, על כביש אדום. הייתי אז בן 22, וידעתי אז כמו שאני יודע היום שהמוות של דנה הוא האירוע הטרגי, הקשה, העצוב ביותר שאי פעם אחווה. בלי לחקור הרבה, היתה לי הרגשה שהמוות של דנה בטרם מלאו לה 17 הוא מוות מיותר ונמנע.

תמיד רציתי לשפר את העולם, כבר לפני כן פעלתי בכמה זירות. אך לא הייתי מגיע להתעסק בתאונות דרכים לולא התאונה הזאת. זהו הדבר הראשון שבלעדיו פרויקט ANYWAY לא היה יוצא לדרך. בשיא הכנות והאנוכיות, אם הייתי יכול לוותר על ANYWAY ולהחזיר את דנה הביתה, הייתי עושה זאת מיד.

אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר, ואני את חלקי מתכוון לעשות. אם אי אפשר להגיע ל-0 הרוגים בתאונות דרכים, אז נגיע ל-0 הרוגים מיותרים בתאונות דרכים. כשהתחלתי את התהליך להקמת ANYWAY סיפרו לי הרבה מומחים שהמדינה מסוגלת להתמודד עם מוות של פחות או יותר 300 אנשים בתאונות דרכים בשנה. לפי המספר הזה נערכים הגופים בישראל, תקציבים, אכיפה, תשתיות, חינוך. שאלתי אותם- כמה אנשים אתם מוכנים שיהרגו בעיר שלכם? ברחוב שלכם? במשפחה שלכם? קל להגיד שהמדינה יכולה להתמודד עם 300 הרוגים בשנה, אבל בואו נראה אתכם מתמודדים עם הרוג אחד, בודד, במשפחה שלכם.

אני התחייבתי למלא את החלק הקטן שלי במלחמה הזאת, והיום, אחרי שנתיים של עבודה על ANYWAY אני רק מתחיל. אני מבטיח שתדעו הרבה יותר בהמשך, איך, כמה ולמה. בינתיים אתם מוזמנים להעיף מבט:www.anyway.co.il.

את ANYWAY בנו אך ורק מתנדבים, בקוד פתוח, כדי שנבטיח שהבעלות תמיד, תמיד, תישאר בידיים שלנו- האזרחים. זה מוביל אותי לדבר השני שבלעדיו כל זה לא היה קורה. אציין כאן רשימה חלקית מאוד של אנשים שתרמו ותורמים למערכת מתוך תחושה ואמונה אמיתית שאנחנו הולכים לנצח את התאונות האלו.

בערב קריר, אחרי הלימודים סיפרתי לעידן אלמוג על התאונה. התחלתי לגלגל את הרעיון, אבל הייתי רחוק מלדעת מה אני רוצה. עידן שידך לי אחרי פחות מיום את רון רייטר. רון, מעבר לכתיבת הקוד הראשוני היה גם הראשון להאמין שטכנולוגיה יכולה לשנות מציאות ונסח בי תחושת ביטחון שאני לא לבד. הבנתי שיש לנו ביד משהו ששווה לגלגל הלאה ויצרתי קשר עם ידיד ותיק- עמרי באומר. ואז עם ליאת אארונסון. וכולם הוסיפו ותרמו לרעיון. הוא כבר היה מגובש הרבה יותר. וזה, קרה בין כותלי המרכז הבינתחומי הרצליה.

הרעיון של לשלב נתוני תאונות דרכים עם הצעות וקריאה לפעולה של גולשים על גבי מפה אחת הוביל אותי ללא אחר מאשר ליאור צורף, המומחה לחוכמת ההמונים. רון כבר התריע שאנחנו מדברים על פרויקט גדול. צריך צוות, תקציבים, חשיבה משותפת.

במקביל, ביקשתי את עצתו של אריאל הלוי, ששיחה אסטרטגית איתו היא לא רק תענוג היא גם שווה זהב (בפועל), ולמרות זאת הוא התעקש לשלם על הטוסט שאכלתי. אני לא אגזים אם אומר שהפגישה הקצרה איתו היתה הגורם היחיד שגרם לי לבקש להופיע ב- TEDxIDC, במטרה ברורה שהדבר יעזור לי לגייס עוד משאבים. וכך היה. בזכות הצוות הנהדר: אורי לוזיה ורון קרישן, דגן מור, מרב טורל, אילן חזם, אביגיל טננבאום, מיכאל וייץ.

אי שם ב-2013 חיפשנו בית ופנינו להסדנא לידע ציבורי. התקבלנו בזרועות פתוחות ועם בירה צוננת. לא רק שלא היה לי הרבה מה להציע, באתי במטרה לקבל הרבה יותר ממה שאוכל לתת. באותם ימים ANYWAY לא היתה אלא רעיון מעורפל, התחלה בסיסית של קוד ותקווה לעתיד טוב יותר. מור רובינשטיין שהיתה אז רכזת הקהילות הבהירה לי שהסדנא יכולה להיות בית, אבל שהכניסה אליו תהיה תהליך ארוך, קשה ואולי קצת מתסכל. לשמחתי, היא טעתה. כבר בשבועות הראשונים התגבש לו צוות מפתחים מוכשר ומחויב, ובעזרתו של נעם קסטל נותבו להם מתנדבים חדשים אל הפרויקט החדש ועיבו אותו. למדתי אז שהסדנא היא לא רק בית שיש מה לקחת ממנו, אלא מקום של אנשים חושבים, אכפתיים, כאלה שרוצים לשפר את המדינה על אמת. גם כשזה דורש עבודה אפורה ונבירה במסמכים לא נגישים בעליל. בעזרתו של יובל אדמון שהיה מנכ״ל הסדנא אז הצלחתי לפחד פחות ולהעז יותר, גם בתוך הסדנא ובעיקר מחוצה לה.

וזו הפואנטה של הסיפור- כל האנשים האלו הם הדבר שהופך את הסדנא לבית שבאמת רוצה שתגדל. הם יעבדו הכי קשה שהם יכולים, ואז יגבירו כשתתקשר אליהם בשש וחצי בבוקר כדי להוסיף שרת. כן, יהודה דוייטש עשה זאת רק השבוע. הם יהיו מצפן מוסרי או שותפים להתלבטויות הרות גורל לא רק בימי שני ולא רק בגלל התפקיד שלהם, כמו שבי קורזן המנכ״לית, שגם יש לה סבלנות אין קץ למישהו עם גחמות כמו שלי כל שני (וחמישי). והרשימה ארוכה, מרי לויצקר רכזת הקהילות המופלאה, שלא מפספסת אף פרט חשוב במפגשים, וניר הירשמן שמוביל פרויקט בעצמו בסדנא – מעורר השראה בפני עצמו, אבל גם משמש כדובר שידאג שנראה ונשמע הכי טוב שאפשר.

ולכל השמות האלה צריך להוסיף את חבורת המפתחים (והמפתחות!) שבלעדיהם אף ביט לא היה ביט ושום קליק לא היה קליק: שגיא סמולרסקי, דניאל הרשקוביץ, מיכל טננברג, ראובן יגל , יוסי אטיאס, עמרי בהומי, עודד לזר, עמר שכטר, דרור ברן, ג’ניה נמצר, משה נחמיאס, סמואל רגב, אגם אלוני, אבי קליימן, עמר המרמן.

זה, תיאור חלקי ביותר של הסדנא לידע ציבורי- מקום שאי אפשר לתאר במילים וכדאי לבוא ולראות כדי להיווכח.

ל-ANYWAY יש מטרה מוגדרת ולא פשוטה. להילחם בתאונות דרכים ולהציל חיים. משימה שרק אירגון כמו הסדנא יכול לקחת על עצמו ועוד לעשות זאת באמצעים שהם בכלל לא מתחום התחבורה כמו: מידע שקוף, שינוי מדיניות, שיתוף הציבור, טכנולוגיה ועוד.

היום, בשעה טובה, הסדנא מאפשרת גם לכם לבדוק היכן מתרחשות תאונות ליד הבית שלכם, לנהוג בזהירות, וגם לפתוח דיון עם גולשים אחרים על פתרונות.

 

Anyway – שינוי בכל דרך

כנסת ישראל

הבחירות ברשת החברתית: על דת, על מה משותף לכחלון,ישי ודרעי, ועל מה המפלגות לא מדברות?

פרופ’ קרין נהון משתמשת בנתונים שנאספים על ידי אתר כיכר המדינה של הסדנא כדי לנתח את פעילות הפוליטיקאים ברשתות החברתיות לקראת הבחירות. הפוסט פורסם במקור ב-1.2.2015 באתר של נהון, ובנוסף בפלוג ובאתר מאקו.

השבוע התמקדתי בניתוח השיח ברמת המפלגות ברשתות החברתיות לפי מילות מפתח שונות. הטבלה הבאה מתארת את סך כמות הסטטוסים בפייסבוק לפי מילת מפתח, ואת מדרג המפלגות לגבי אותה מילה (לפי כמות הסטטוסים שפורסמו ע״י המועמדים באותה מפלגה).

מילות מפתח ומדרג מפלגות
 נראה שהנושאים (מילות המפתח בפוסטים) שעולים לסדר היום בשכיחות גבוהה בימים אלה הם: דת, יהודי/ות, חברה/חברתי ושלום, ובשכיחות פחותה יותר הנושאים ציונות, בטחון וכלכלה.
אם בוחנים את הנושאים שעולים לדיון בתוך כל מפלגה מקבלים תוצאות מעניינות שעליהן הייתי רוצה לדון בהרחבה.
בתוך המפלגות מילות מפתח
 (* הערה – הקידוד ברשימה הערבית המאוחדת נעשה רק על הפוסטים בעברית)
ראשית, הנושא שמעסיק ללא יוצא מן הכלל את כל המפלגות במדינה הוא נושא הדת. ברוב המקרים הנושא הזה מופיע כנושא בשכיחות הגבוהה ביותר אפילו במפלגות האמורות לייצג בעיקר מגזרים חילוניים כגון המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אך אין ספק שהדת היא סוגייה שתופסת את תשומת הלב של הפוליטיקאים הרבה מעבר לההיבט הדמוקרטי (הערה – מילת המפתח דמוקרטיה זוכה לעשרות אזכורים בלבד).

הנושא השני שמופיע בשכיחות גבוהה בכל המפלגות פרט ליש עתיד הוא נושא השלום. אם מדובר בפוסטים סקפטיים על השלום, או פוסטים המייחלים לשלום.

הנושא החברתי. הנושא החברתי מעסיק את המפלגות והמועמדים השונים יותר מהנושא הביטחוני. נותר לנו לחכות לבחירות כדי לדעת אם באמת הבוחר הישראלי יצביע לפי הרצף הבטחוני או החברתי. המפלגות, שהנושא החברתי נמצא אצלן בשכיחות גבוהה, הן: כולנו, ש״ס, יש עתיד, מרצ והמחנה הציוני. הרשימות האחרות מייחסות לנושא פחות משמעות. כך למשל הליכוד מתמקד בשיח יותר ביטחוני (דת, טרור, שלום וביטחון) והבית היהודי בשיח יותר דתי-לאומי (יהדות, דת, ציונות ושלום).

מילה על מפלגת יחד העם איתנו (אלי ישי) – לפי ניתוח הפוסטים שהמועמדים העלו נראה כי מפלגה זו מתמקדת בנושא הדתי ופחות בחברתי וזאת בניגוד להצהרותיו של אלי ישי. זהו איזור צפוף בספקטרום המפלגתי שנדבך גדול ממנו נתפס ע״י ש״ס וע״י הבית היהודי – חומר לחשיבה לקברניטי המפלגה ומובילי הקמפיין של מפלגת יחד.

על מה לא מדברים? הנושאים: שחיתות, פלסטינים, ריבונות ושקיפות הם הנושאים הכי פחות מדוברים בקרב המפלגות. המפלגות היחידות שמעזות לדבר על נושאי השקיפות והשחיתות הן יש עתיד, מרצ והמחנה הציוני. נושא השחיתות תופס כותרות בשבועות האחרונים, והנושאים הללו חשובים מדי מכדי אזכור ע״י מפלגות בודדות בלבד. אחד השינויים שהייתי רוצה לראות במרחב הציבורי הישראלי הוא הבאת שני הנושאים הללו לקדמת הבמה לדיון שבו מעורבות מפלגות ונבחריהן מכל הקשת הפוליטית.

מה המשותף למפלגות כולנו, ש״ס ויחד העם איתנו? ניתוח של מילות המפתח מראה קרבה אידאולוגית בין המפלגות הללו. כך מילות המפתח שלא זכו כמעט כלל להתייחסות בשלושת המפלגות הללו יחדיו הם נושאי רווחה, חינוך, בריאות, זכויות, תעסוקה ושוויון. תוצאה זו מפתיעה, ביחוד כי מדובר במפלגות שמתיימרות להוביל את הנושאים החברתיים. ולסיום נושא זה, שלושת המפלגות הללו הן הממוקדות ביותר מבחינת השיח (יש כאלה שיקראו לכך סקטוריאליות). דהיינו, ארבעת מילות המפתח השכיחות שלהן מהוות כ-70% מסך כל מילות המפתח שנדגמו.

ולסיום הבה נשווה את המגמות דלעיל של המפלגות עם התבטאויות ראשי המפלגות:

ראשי מפלגות ומילות מפתח

השינוי הבולט לעין בהתבטאויות ראשי המפלגות לעומת מפלגתם (סך המועמדים) נראית לעין בבולטות של הנושא החברתי אצל הרצוג, לפיד, כחלון ודרעי, זאת בהשוואה לנושא הדתי שתפס את רוב המקומות הראשונים במדרג המפלגות. נושא הטרור והבטחון יותר בולטים בפוסטים של ראשי המפלגות מאשר ברמת המפלגה (כל המועמדים יחדיו). ולסיום – נראה כי זהבה גלאון ויאיר לפיד מכסים נושאים מגוונים יחסית לשאר המועמדים כאשר 57% ו-50% מסך מילות המפתח בפוסטים שלהם מטפלים בנושאים נוספים מעבר לארבעת השכיחים. להבדיל אצל כחלון ארבעת מילות המפתח השכיחות אצלו (חברה, כלכלה, דת וכבוד) משמשות כ-74% מהמסרים אותן הוא מעביר לבוחריו וניתן לומר שהקמפיין שלו מאוד ממוקד.

* רציתי להודות באופן אישי ליותם מנור, מוביל פרוייקט כיכר המדינה בסדנא לידע ציבורי – בלעדיו הניתוח הזה לא היה מתאפשר.

מדד לבקרה תקציבית בועדת הכספים

מה יכול הימין הציוני ללמוד מסתיו שפיר

מאת אלון אנטין, מתנדב הסדנא.

מדינת ישראל. חודשיים לפני הבחירות לכנסת. אני מביט בתשדירי התעמולה, קורא את הפוסטים של חברי הכנסת והמועמדים השונים, ובתור מי שפעיל הן בקבוצת הליכודניקים החדשים (המועדדת התפקדות של צעירים בני מעמד הביניים לליכוד) והן בסדנא לידע ציבורי, אני חש היום בעיקר שילוב של זעם ותסכול אבל גם אופטימיות.

למה אופטימיות? כי זכיתי להיות חלק מקהילה מדהימה של אלפי אנשים, שחולקת רצון עז לשפר את המדינה ואת המציאות העגומה שבה אנו חיים. מנגד, אני חש בדידות מוזרה. בדידות, כי שאר האוכלוסייה ממאנת להצטרף אלינו, וזאת למרות העובדה שהמאמץ היחיד שנדרש מכל אדם מסתכם בחמש דקות מזמנו, ו-64 ₪– עלות ההתפקדות למפלגת השלטון – ולמרות שכולם מסכימים איתנו שיש צורך דחוף בשינוי וכולם חוזרים ואומרים שהתחום החברתי-כלכלי הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתם בבחירות הקרבות.

הזעם שאני חש נובע לא רק מהממשל האטום שיושב היום בכנסת, ולא רק מנציגיו המרוחקים, שהמילה שקיפות זרה להם ומאיימת עליהם. הזעם נובע בעיקר מסירובם של האזרחים – אני, אתה – לקחת אחריות על גורלנו ועל גורל ילדינו, ההיסוס של מאות האזרחים **החופשיים** שדיברתי איתם על הנושא, ששוקלים, שחושבים, שמעריכים… אבל בסופו של יום לא מתפקדים למפלגות. מאות אזרחים בני מעמד הביניים שזועקים כנגד אינספור עוולות חברתיות וכלכליות שקורות כאן באין מפריע יום יום,  אבל מאחלים לנו בהצלחה. בהצלחה – אבל לבד. בלעדיהם.
זאת כאשר בצדו השני של המתרס יש קבוצות אחרות שדווקא מבינות נהדר את חוקי המשחק. הקבוצות הללו דווקא כן מתפקדות וכן משפיעות על מה שקורה במפלגות המובילות שלנו. כך, למשל, במפלגת העבודה, עמיר פרץ פקד מאות חרדים.
בליכוד, הקבוצות שמובילים חבר הכנסת חיים כץ (שמתפקד גם כיו”ר ועד עובדי התעשייה האווירית) ופנחס עידן (יו”ר ועד עובדי רשות שדות התעופה). הקבוצות האלה מביאות אלפי מתפקדים, שבאופן לא מפתיע כוללות רבים מעובדי התעשיה האווירית ועובדי רשות שדות התעופה.  אלה, ביום הפריימריז, בוחרים את חברי המפלגות שידאגו להם, ואחרי הבחירות דואגים לפרוע את הצ’ק ולקבל את ההטבות, למשל, בדמות פנסיה מוגדלת על חשבון כלל הציבור או בדמות הטבות בשכר והבטחת עבודה ללא קשר ליעילות העובד. איש לפי האינטרסים שלו. זו רק דוגמה אחת. אליה מצטרפים עובדי נמל אשדוד ונמל חיפה, תושבי היישובים שמעבר לקו הירוק, עובדי רכבת ישראל וחברת החשמל, לוביסטים מטעם, ועד לא מזמן גם אנשי “מנהיגות יהודית” של פייגלין.

והתסכול? את התסכול אני  חש כשאני רואה כמה מעט פועלים חברי הכנסת על פי אג’נדה שמסייעת לכלל הציבור, בזמן שהם כן מסייעים לאותן קבוצות כוח, שכאמור, עשו מעשה והתפקדו למפלגה. אם נסתכל לדוגמה על  האג’נדה של הליכודניקים החדשים בכלל, ובפרט על הפן הכלכלי, נראה את הציטוט **הלא רלוונטי** הבא: “אנו תומכים בהפעלת אמצעים אחראיים להורדת יוקר המחיה במשק. אמצעי מרכזי לכך הוא צמצום הריכוזיות במשק – הגברת התחרות והשקיפות, הסרת חסמים לכלכלה חופשית המאפשרת תחרות יעילה, למשל ע”י הפחתת המכסים על ייבוא.”

מתנדבי הסדנא לידע ציבורי בנו כלים רבים שעוזרים להאיר ולשפר את הנעשה במדינה, אבל נציגי הציבור מהימין, שלטעמי היו אמורים להוביל את המאמץ  בעד פיקוח פרלמנטארי שיצמצם את המעורבות הממשלתית, השאירו את הבמה לסתיו שפיר, שעושה עבודה נהדרת, אולם מתרכזת בעיקר בפיקוח על נושאים שמעוררים את קהל המצביעים שלה. מי חוץ ממנה שומר על הכסף של כולנו? מי מברר שההוצאה נדרשת וחיונית, שאין טעויות אנוש, שהעברת הכספים מתועדפת בצורה נכונה?
כיום, תנאים הנחשבים לבסיסיים בכל חברה עסקית בינונית כמעט ואינם מתקיימים בכנסת ובוועדת הכספים של מדינת ישראל.

יותר מ-54 מיליארד ש”ח(!) מחפשים נבחרי ציבור שיפקחו עליהם. מחפשים עוד עיניים רבות שיבדקו שהם הגיעו בצורה מקצועית והגונה למקום הראוי להם. מכיון שאני מאמין בכוחם של האזרחים לשנות את המצב הנוכחי, אני מצהיר שאנסה לקדם מדד שיבדוק את הבקרה על הח”כים בועדת הכספים. הגרף המופיע פה מציג דוגמה עם נתונים מומצאים להמחשת המדד.
m_vf1
לאחרונה מתפרסמות עוד ועוד דוגמאות על חשיבות השימוש בכלים הללו ועל כספי הציבור שמגיעים בשל חוסר בבקרה למקומות שבו הם לא נדרשים, הדוגמה האחרונה והמקוממת ביותר בעיניי היא התמיכה של החטיבה להתיישבות בקק”ל בסך מיליון ש”ח, אמנם זה סכום זעום מהתקציב של החטיבה (שהגיע בשנים האחרונות למאות מיליונים) אבל זה מקרה מקומם במיוחד בשל העובדה שלקק”ל יש עודפים של כמה מיליארדים בקופתה, מיליון ש”ח יכולים לעזור מאד לעמותות כמו “בשביל החיים” ואני משוכנע שלשאר 267 מיליון השקלים שסווגו כ”אחר” יש ייעוד טוב יותר מבחינה ציבורית.

כן, אני גם אופטימי. אופטימי, כי עדיין יש לי תקווה שאזרחים חופשיים ומעורבים כמוני יגרמו לנציגים חדשים להבחר לכנסת ולבקר ולשפר את כל אותם דברים שצריכים להשתנות במדינה שלנו. אלפי אנשים בני מעמד הביניים כבר הצטרפו למתפקדי הליכוד בשנים האחרונות, ובפריימריז שנערכו ממש לא מזמן כבר הצלחנו להכניס נציג חדש וצעיר למקום ריאלי במפלגה (יואב קיש), ולסייע בקידומם של נציגי המפלגה שכבר הוכיחו בפעילותם אכפתיות כלפי הציבור כולו. זו כבר לא שאלה של שמאל או ימין. זו שאלה של אהבה למדינה שלנו ודאגה לאזרחיה. אם גם אתם מרגישים כמוני ואם יש בכם את הזעם ואת הרצון הכן לשנות, הצטרפו אלינו, לאלפי הליכודניקים החדשים שהפסיקו להתלונן והתחילו לעשות. ברוכים הבאים למהפכה!

 

מילות מפתח בפייסבוק ע"י פוליטיקאים

הבחירות ברשת החברתית: על מה הפוליטיקאים מדברים ועל מימון קמפיינים

פרופ’ קרין נהון משתמשת בנתונים שנאספים על ידי אתר כיכר המדינה של הסדנא כדי לנתח את פעילות הפוליטיקאים ברשתות החברתיות לקראת הבחירות. הפוסט פורסם במקור ב-17.1.2015 באתר של נהון, ולאחר מכן בפלוג של טל שניידר ובאתר מאקו.

 

השבוע ניתחתי את השיח של הפוליטיקאים ברשתות החברתיות לפי מילות מפתח של פוליטיקאים מכהנים. הגרף למטה מראה את סך כל ההתייחסויות של פוליטיקאים לפי מילות המפתח. מבין מילות המפתח שנדגמו, השכיחות ביותר היו: חברה, שלום, בטחון וכלכלה.

התפלגות מילות מפתח

כשמחלקים את מילות המפתח הללו ובודקים את ההתייחסויות של שמונת הפוליטיקאים שהתייחסו הכי הרבה לכל אחת מהן לפי מפלגה וגוש פוליטי ניתן לראות דבר מעניין: רוב השיח בנושאים שנדגמו נשלט ע״י הפוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית – חברה, שלום, כלכלה, זכויות, שוויון, שחיתות ושקיפות. הנושא היחיד שהשיח של הפוליטיקאים מהצד הימני שולט הוא נושא הטרור. מילות המפתח: ביטחון ופלסטינים הראו מגמה מעורבת.

מילות מפתח צבעוני

[*מקרא מפת החום – צבעי האדום למינהם מייצגים את מפלגות השמאל, ירוק- מרכז, כחול-ימין. הגרף העליון מציג סיכום לגבי השליטה בשיח – שמאל, ימין ושיח מעורב]

מפת הלייקים לסטטוסים של הפוליטיקאים המכהנים מראה בעיקביות דומיננטיות לימין לעומת המרכז והשמאל – 66% מהלייקים (552,811) נגרפים על ידי הפוליטיקאים מימין לעומת שמאל ומרכז (31%) (ראו את דף הנתונים). עם זאת הגרף למטה מראה לנו כמה שינויים. ראשית, משה כחלון מתמקם באופן יותר קבוע בין חמשת הפוליטיקאים שגורפים את מירב הלייקים. שנית, שבוע הפריימריז (ליכוד, בית יהודי ועבודה) התאפיין יחסית בפעילות נמוכה ברשתות החברתיות, ורוב הפעילות עוברת בעיקר לשטח. שלישית, ניצן הורביץ, כעת אחרי שפרש, זוכה לעדנה ברשתות החברתיות – משתמשים השבוע שיתפו את הפוסטים שלו, הוא זכה ללייקים רבים יותר מהרגיל, והתברג בין ארבעת הפוליטיקאים הגבוהים מבחינת הלייקים וגם מבחינת השיתופים (נתניהו, כחלון, בנט והורביץ).
לייק
מפת השיתופים. המפה דיי דומה למפת הלייקים, אולם יש לזכור שהיא מעידה על דבר שונה. השיתופים מאפשרים לנו לראות עד כמה המידע נפוץ לכל עבר, ואילו הלייקים מסמנים לנו את התמיכה בתכני הפוליטיקאים. יש בכל זאת שינוי בולט אחד בין מפת הלייקים והשיתופים – נפתלי בנט נמצא בירידה מתמדת של כמות השיתופים בחודש האחרון, דהיינו מסריו מופצים לקהל קטן יותר ועל כן הסיכוי לויראליות קטן. כמי שידוע כשולט ברזי הרשתות החברתיות, יש לתת על זה את הדעת.
שיתוף
ונושא אחרון שאדבר עליו השבוע הוא נושא מימון הקמפיינים. סתיו שפיר ושלי יחימוביץ השתמשו בשיטת מימון המונים (crowd funding) על מנת לגייס כספים לכספי הפריימריז, ושתיהן הגיעו לתקרה המותרת. שלי יחימוביץ גייסה 274,000 שקלים מ-956 תורמים, ואילו סתיו גייסה ממעל 1500 תורמים. מדובר בשיטה שמשנה כללי משחק, שכעת יותר ויותר פוליטיקאים משתמשים בה. ההסתמכות על בעלי הון כבד יורדת וכך גם המחוייבות של אותו פוליטיקאי לאינטרסים של אותם בעלי הון. אני בעד.

ובצד הפחות יפה של מימון. התפרסם השבוע באתר המזבלה התעריף של מימון תכנים ברשתות החברתיות – תכנים שלא מספרים לכם שמקדמים אינטרס מסויים. הם לא מופיעים עם סימון של פרסומת, או מה המקור שלה. וכך מסתבר שלהחדיר סטטוס מטעם פוליטיקאי בלי שתדעו שזה סטטוס ממומן עולה בין 4000-14,000, וטרול יעודי (אדם שכל מטרתו היא בעצם להכפיש פוליטיקאי או מפלגה ברשתות החברתיות, או לקדם פוליטיקאי מסויים) יעלה בין 15-25 אלף שקלים. ובמילים אחרות, אל לכם להיות כל כך נאיבים ולחשוב שהשיח ברשתות החברתיות הוא אכן שיקוף של דיעות אותנטיות של אנשים. הוא מורכב גם מהטעיה שלכם ע״י תשלום לשכירי חרב דיגיטליים (ש״חדים), שלא מעוניינים באמת בשיח. הבעיה הזו קיימת בעולם הפוליטי כמו גם בעולם העסקי. יתכן ויבוא יום והחוק יחייב פרסומאים (ופוליטיקאים) לגילוי נאות.

The 2010 Carmel heights fires (Wikipedia)

איפה הכסף? תשובות במפתח התקציב

מושון זר-אביב,  אחד המובילים של חשמביר “מפתח התקציב”, מגולל את הסיפור של המיזם, מספר על התלאות שעבר הצוות בעבודה מול הממשלה כדי לקבל גישה ולפתוח את המידע, ומסביר על הגלגולים השונים של הפרויקט.

 

 

Follow the Money: Mushon Zer-Aviv: The Keys to the Israeli Budget

Posted on January 8, 2015 by Jed Miller in the Transparency and Accountability Initiative blog

Mushon Zer-AvivThe following post is by Mushon Zer-Aviv, a participant in T/AI’s upcomingFollow the Money Workshop in Berlin. He is a designereducator and media activist based in Tel Aviv. You can read more by him at mushon.com and follow him at @mushon.

A short history of big obstacles and small victories in the struggle for budget transparency

 

After the 2010 fire that devastated Carmel heights, one of the largest forests in Israel, the public was outraged at the scorched mountains and lives left in turmoil. The fire departments said they had not received adequate funding to battle the flames and the papers chronicled a vicious blame game between the Prime Minister, the Minister of Internal Affairs and the treasury.

The 2010 Carmel heights fires

The 2010 Carmel heights fires (Wikipedia)

Adam Kariv, a developer and open data aficionado, tried to find the facts behind the official claims, but the relevant budget data was nowhere to be found online. This initial inquiry—an itch that couldn’t be scratched—led to a series of budget transparency projects at the Public Knowledge Workshop, and to four years of lessons in how to navigate resistance to open government, change culture and use technology to “follow the money.”

We found an early ally in Michael Eitan, a former Minister of Civic Services who understood the potential of our work and helped us bypass some of the bureaucracy of government funding and contracting. By pulling a few  strings, he was able to get us the upcoming year’s proposed budget, information that had never before been released to the public.

The data was pretty messy, different formats and standards, distributed across many files, but nothing Adam’s Python skills couldn’t handle. The resulting Open Budget website, launched in March 2011 under a .gov.il domain, was the first government/NGO collaboration of its kind in Israel and quickly became an important reference tool for researchers and journalists seeking budget data.

But when Adam asked me to help with site’s design, I didn’t want anything to do with the project. I wasn’t comfortable calling the budget “open.” With the data in the form it was in, the site was saying something more like: “The budget is open; you’re dumb.” I didn’t believe someone like me could dive into the data and expect to learn anything meaningful, until Adam showed me the impressive New York Times bubble-packing diagram that visualized changes and revealed stories hidden within the U.S. federal budget.

Inspired by this example, we built the Budget Opener, working with the daily financial news company Calcalist. This time we focused on comparing the proposed 2013-2014 budget with the 2011-2012 one. Expanding on elements of the Times tool, we added a drill-down function and features for deep-linking, embedding and sharing. Calcalist wrote human-readable annotations to the main budget items and we all crossed our fingers that the treasury would hold true to their promise to deliver us a clean dataset as soon as the 2013-2014 budget proposal was presented. They did, and a week later we launched. The launch was a success. It generated an unprecedented public budget debate and practically served as a “table of contents” for the process leading up to the parliament’s budget vote. Calcalist used the tools to write budget stories with insights they could not have had before.

We were proud, but terrified.

The thing was, we were comparing two budgets but we learned that we were effectively comparing one lie to another: As soon as each year begins, the finalized budget changes drastically through transactions between different ministries and the reserves, while an approved budget proposal is ultimately just a draft that is modified by the treasury, with little to no oversight by the parliament’s finance committee.

We felt very guilty, and very motivated to do something about it. We had no access to the data on these transactions, and the treasury was not eager to release it, claiming they had no spreadsheet files of the transfers, and that they complied with freedom of information laws by “opening” the finance committee’s paper archives. So we took them at their word and sent a team to scan the paper files and upload them to the web. At 8:00 a.m. on a Tuesday we announced the project, inviting the public to help us digitize the files. The plan was a hit on both social and traditional media and the database tables began to fill up. By 8:00 p.m., the treasury must have realized it was one fight they couldn’t win: They “found” the spreadsheets and agreed to make them public on data.gov.il.

We had unlocked new data, but we hadn’t shifted the process. The government transfer data was still available only in retrospect. The public had no way to monitor requests as they came to the finance committee. Even worse, many well-intentioned parliament members were being required to approve transfers “on the fly” without advance review or a chance to understand their impact. This led to some areas being consistently underfunded while other areas were being inflated year after year by hundreds or thousands of percent, with virtually no oversight. Practices like these rendered the official budget we had visualized so nicely for everybody almost irrelevant.

The tables started to turn when Stav Shaffir, the youngest and arguably the most energetic member of parliament, began demanding answers in the finance committee. When none were given, she turned to the High Court of Justice, arguing that the budgetary transfer practices were in conflict with Israel’s budget law and therefore illegal.

MK Stav Shaffir in the finance committee (Stav Shaffir)

MK Stav Shaffir in the finance committee (Stav Shaffir)

That was when we got a quite surprising email. The treasury, playing defense—and probably looking for some extra points on transparency—had turned to us. They asked why the public was seeing them as bad guys in the story, and furthermore why the public even cared about budget data they can’t understand. We came prepared to this conversation. We clarified that we are not Wikileaks, and we’re not interested in turning transparency into a battleground between “good activists” and “bad government.”

A few months later, our efforts bore fruit. The treasury began releasing the transfer data in machine-readable format a week before the transfers were discussed in the finance committee. These weekly transfer datasets became the cornerstone for our latest and most ambitious budget transparency site yet. On December 4th 2014 we launched “The Budget Key” at a special conference in Parliament.

In this new tool, budgetary transactions are in the foreground. The bubble visualization helps viewers see which budgets grew and which were reduced through the. On each item’s page, we track its budget share and progress through the year. The system chronicles each budget request verbatim and also sends an email alert seconds after each transaction request is published, basically making us “the first responder” on budget activity.

To make the budget—and the site itself—easier to understand, we prepared an interactive tour that presents one huge government corruption case currently unfolding. Let us show you what corruption looks like through the Budget Budget Key (and if you’re brave enough, Google Translate it).

Through these launches, obstacles and victories, we continue to experience the transparency paradox—the more you make accessible, the deeper the rabbit hole goes. We’re currently working with a growing group of volunteers on multiple parallel threads, opening contracts, state incomes, salaries, crossing with local budgets, and with external databases. Every week, a new challenge unfolds.

לייקים על רצף היסטורי לקראת בחירות 2015

הבחירות ברשת החברתית: פריימריז וגמגום נוכח גילויי השחיתות

פרופ’ קרין נהון משתמשת בנתונים שנאספים על ידי אתר כיכר המדינה של הסדנא כדי לנתח את פעילות הפוליטיקאים ברשתות החברתיות לקראת הבחירות. הפוסט פורסם במקור ב-2.1.2015 באתר של נהון, ולאחר מכן בפלוג של טל שניידר, באתר מאקו, וחלק מהנושאים עלו לדיון בתכנית של לונדון וקירשנבאום.

ראשית נתחיל עם הגרף המודד את כמות הלייקים של הפוליטיקאים בחודש וחצי האחרונים. נתמקד בעשרת הפוליטיקאים במהלך החודש וחצי שגרפו את מירב הלייקים. נתניהו, בנט, לפיד ורגב עדיין נמצאים הרחק מעל האחרים. מה שמעניין לראות השבוע זה שדני דנון נמצא בירידה מתמדת מסוף נובמבר, וכעת יורד מהקבוצה העליונה ומצטרף לפוליטיקאים בשכבה השניה.

2 הלייקים על רצף היסטורי

הארועים החשובים שהשתקפו השבוע ברשתות החברתיות:
1. נושא השחיתות – ודאי שאלתם את עצמכם עד כמה הפוליטיקאים שלנו התייחסו ישירות לפרשיות השחיתות שעלו השבוע במלוא כוחן (פרשת ישראל ביתנו, פרשת עיריית רמת גן,פרשת הקלטת של הרב עובדיה יוסף, ופרשת אורי אריאל והדיור הציבורי). הפוליטיקאית שמככבת בפוסטים כנגד פרשיות השחיתות היא זהבה גלאון (עם שישה פוסטים השבוע שמתייחסים לפרשיות השחיתות השונות), אחריה מדדים מיקי רוזנטל ומשה מזרחי ואחריהם שלי יחימוביץ ואראל מרגלית. ציפי לבני ויצחק הרצוג מדברים על שחיתות בצורה כללית. כך למשל הרצוג אומר ״שחיתות שלטונית היא תופעה מדאיגה ופוגעת שיש לעקור מהשורש״ בלי להזכיר שמות ומקומות. והיו מי שלפחות הזכירו את הנושא (מירב מיכאלי, עפר שלח, מיכל רוזין, אילן גילאון, יעל גרמן ומיקי לוי).

מה המשותף לכל הרשימה? הרשימה כוללת אנשים ממרצ, העבודה-התנועה, ויש עתיד. איש ממפלגות הימין לא התייחס לפרשיות השחיתות. ואני שואלת את עצמי – מדוע הם שותקים? האם הם סוחבים בעצמם שק של שרצים? או אולי הם לא רוצים להסתכסך עם קולגות או שותפים בקואליציה העתידית? גם בנושא הקלטת הלוהטת של הרב עובדיה יוסף נבחרינו (ללא יוצא מן הכלל) בחרו בזכות השתיקה. אף מילה על תוכן הקלטות, ועל כך שהרב עובדיה יוסף האשים את ראש מפלגתו,אריה דרעי, כגנב ורשע. תומכי ש״ס טוענים שחשיפת הקלטות היא מהלך לא מוסרי. אבל מה עם התוכן? קשר השתיקה סביב נושא השחיתות מקומם. אם בארזי החכ״ים מתעלמים מהצורך לגנות ולהאבק בכל תוקף בשחיתות מה יגידו על כך אזובי הקיר?

2. מחיקת הודעות (צנזורה) – השבוע לראשונה בתקופת הבחירות פוליטיקאי מכהן מחק פוסט שלו בעקבות לחץ מהקהל. כך קרה עם סילבן שלום והטלאי הצהוב. המשתמשים ברשת מחו על ניכוס השואה למטרות הקמפיין של סילבן שלום. רועי עידן אפילו העלה מם שמצביע על ג׳ודי מוזס-ניר מאחורי הנושא. סילבן שלום לא היה היחיד. גם רונן שובל, מתמודד בבית היהודי, החליט לגנוז את הוידאו הבעייתי בו הוא מניס את הזומבים ציפי לבני ויריב אופנהיימר, כנראה בעקבות ביקורת ציבורית שקמה בנושא. לתשומת לב הפוליטיקאים – א. צנזורת תכנים לאחר המעשה היא ניסיון כושל להחזיר את הסוסים לאורווה. היה ראוי בעידן המידע שאנשי ציבור שמחליטים למחוק תכנים לפחות יכתבו גילוי נאות בנושא. ב. מחיקת תכנים היא דרך מצויינת לגרום לתקשורת לשים לב שמשהו היה חשוב. אתר כיכר המדינה מהווה ארכיון האוגר גם את התכנים שנמחקו. פוליטיקאים צריכים לדעת שמחיקה באתר הפייסבוק שלהם אינה מתכון טוב לשכחה, ולעיתים להיפך, היא גורמת לאנשים לשתף יותר.

3. הפריימריז בליכוד כפי שהשתקף ברשתות החברתיות החל ביום רביעי בבוקר עם מבט מחוייך מצד המועמדים ודילוגים בין הקלפיות הפרוסות ברחבי הארץ:

בהמשך היום האנרגיות החיוביות של הבוקר התחלפו בחששות מפני רשימות חיסול, ובקריאה להצבעה מצד המועמדים.

4. נבחרי הציבור יורדים נמוך – בעקבות הוראת שר התחבורה, ישראל כץ, לבטל את נסיעות האוטובוסים ש׳גולשים׳ לשבת, קמה מחאה רשתית בנושא. יאיר לפיד העלה פוסט ששאל ׳איך הבן שלי והחברים שלו אמורים לחזור בשישי מהצבא?׳

לפיד על כץ והתחבורה בשבת

במקום לענות עניינית לשאלתו של יו״ר יש עתיד, החליט ישראל כץ כמנהג הפוליטיקאים לא להתייחס למהות הענייין ולרדת בעצמו נמוך ככל האפשר עם תמונה מאוחזרת שבה יאיר לפיד מוצג נואם מעל דרגש.  ישראל כץ מגיב ללפיד

כבר כתבתי לפני כמה שבועות על כך שפוליטיקאים בוחרים להסיט את תשומת הלב הרחק מהנושא, במקום לענות עניינית לביקורת ציבורית לגיטימית (ראה מקרה אלקין והיפה והחנון). אגב, לפני שנתיים בדיוק, מי שנחלץ לעזרת יאיר לפיד בנושא הדרגש היה ׳אחיו׳ דאז, נפתלי בנט ״זה לא בגלל שאני חבר שלו, אלא באופן כללי אני חייב לציין שהמתקפות הלא ענייניות עליו בתקופה האחרונה פוגעות – לא ביאיר לפיד – אלא ביכולת של מדינת ישראל לעשות שינוי בתפיסה בתחומים רבים״.

4. החשכת ערוץ 10 – השבוע ערוץ 10 בחר לעשות מעשה קיצוני, ולסגור את שעריו בלילה:
הפוליטיקאים דווקא ששו להתראיין ולהביע את דעתם ברשתות החברתיות על החשכת ערוץ 10. בסך הכל התמיכה בערוץ 10 הייתה גורפת ובעיקר מהמרכז ומהשמאל (אראל מרגלית, עמר בר-לב, מיקי רוזנטל, זהבה גלאון ועוד). היחידה מן הימין שהביעה דעה הייתה מירי רגב:
Screen Shot 2015-01-02 at 15.11.19

 

5. סרטונים סרטונים – אחת התופעות החזקות בבחירות הנוכחיות היא יצירת סרטונים (בד״כ הומוריסטיים), המוציאים את הפוליטיקאים מהעמדה המעונבת הרשמית, לטובת משחק יצירתי, או סרטי אנימציה המסבירים בשפה פשוטה את עמדת הפוליטיקאי. כבר דיברנו על הסרטון של בנט והלא מתנצלים והשבוע כיכבו:
הסרטון של הח״כ לשעבר יחיאל חזן בתפקיד הסנדק ובנו אורן חזן שהתמודד בפריימריז לליכוד:

ראינו בנוסף גם את סרטון אבי וורצמן שמאפיל על סופרמן, סרטון כחלון כנגד המונופולים, וסרטון הפרגון לינון מגל.
ולסיום הסטטוסים של השבוע:

הוידאו שזכה בהכי הרבה לייקים השבוע היה סרטון הפרגון של הבית היהודי לינון מגל:

שני פוסטים שגרמו למשתמשים לשתף הכי הרבה השבוע, היו משני הקטבים הפוליטיים:
הראשון של זהבה גלאון שמחתה כנגד פעילות ח״כ אורי אריאל שנחשפה בתחקיר של חיים לוינסון ולפיה ניכס אורי אריאל דיור ציבורי לטובת מוסדות תורניים.

והשני, של איילת שקד שמחתה על התערוכה במכללת ספיר שהציגה חמסה עם כיתוב של ׳אטבח אל יהוד׳:

 

לוגו הסדנא לידע ציבורי

יש בינרשת?

לאחר שנים של עבודה בעולם ההיטק הישראלי עברתי לעולם החברתי וחזרתי להשתמש בעברית.  הסטרטאפים אינם משתמשים בעברית.  גם כאשר מדובר בשני דוברי עברית שגרים ועובדים בישראל, מסמכים והודעות דואל נכתבים באנגלית ועברית היא שפת הדיבור בלבד.

זה למעלה מחמש שנים שנים, שאני משתמש בעברית גם כשפת כתיבה ומצאתי שהעברית עוזרת לי להבין את העולם שסביבי.  למרות שאני מבין לא מעט מושגים באנגלית, בעברית ההבנה עמוקה ומשמעותית יותר.  בשפת אם, התסמיכים (אסוציאציות) זורמים טוב יותר, מה שמקל עלי לקשר בין מושגים ידועים ולהבין את משמעותם של מושגים חדשים.

המשך קריאה…

לוגו הסדנא לידע ציבורי

פוסט סיכום קדנציה ושני שירים

אנשי הוואקה-וואקה

אצלנו בבית מכנים אנשים כאלה כ”וואקה-וואקה” (ביטוי המושאל משירה הבלתי מנוצח של שאקירה מהמונדיאל הקודם. טוב, בעצם, במקור הוא לא ממש של שאקירה. צפו כאן, וקראו על זה כאן). כדי להמחיש את הכוונה אנחנו נוהגים להוסיף לכינוי הזה תנועת יד סיבובית, שמבהירה את משמעות הביטוי: אנשי הוואקה-וואקה מסתכלים על המציאות בזווית קצת שונה, חריגה. 11 חודשים לאחר כניסתי לתפקיד רכז הקהילות, אני מפנה את מקומי, תוך הבנה חריפה שגם אותי  הפכו הסדנא והכמעט-שנה הזו לאחד מאנשי הוואקה-וואקה. המציאות והכלים להבנתה נראים אחרת. מה שהיה הוא לא שיהיה.

המשימה האחרונה שהגדרתי לעצמי בתפקיד רכז/ת הקהילות היא להגיש לכם ‘דו”ח לסיכום קדנציה’. אנסה לספר בצורה כנה ככל שאוכל על ההצלחות, הכשלונות והמחשבות שלי בעקבות שנה סוערת ומרתקת. זה לא יהיה פוסט משתפך אלא ניסיון להציג בצורה עניינית נושאים מהותיים, כפי שנקלטו מנקודת המבט שלי, לאורך שנה של מעורבות ומחשבה יומיומית על הסדנא. העמדה הזו כמובן אינה מעניקה לדברי יתרון עקרוני או מבטיחה את צדקתם לעומת תפישות אחרות, ובכל זאת, תנו לי לראות בזה שירות לקהילה.

במה נדמה לי שהצלחתי

הסדנא היא מקום עבודה ללא גבולות. הכיף הוא שהרבה עבודה בהרבה כיוונים ותחומים מאפשרת לאחר תקופה לא ארוכה, 11 חודשים, להסתכל בסיפוק גדול על חלק מהתוצאות:

  • העבודה השוטפת: לאורך 11 החודשים האחרונים קיימנו 42 מפגשי פיתוח בת”א ו-36 מפגשים שבועיים בירושלים. בנוסף היה לנו האקתון חורף, מיני האקתון רשויות מקומיות פתוחות, 2.5 לילות לבנים בהאב הפתוח, מסיבת יומולדת 3 לסדנא (מודה, הייתי סקפטי) ומסיבת חוף לפרידה מיובל. בין לבין התקיימו לא מעט הרצאות והצגות מיוחדות במסגרת המפגשים.
  • שמירה על רצף והמשכיות: זו לדעתי אחת המטרות העיקריות של רכז/ת הקהילות- להשתמש בזמן העובר בין מפגש למפגש, כדי להזכיר לכולנו שהסדנא פועלת ומתקיימת מעבר ל-4 השעות השבועיות בה אנחנו נפגשים פנים אל פנים. שני כלים שימשו אותי לאורך התקופה לשם כך: הראשון, 36 עדכונים שבועיים שיצאו לאורך השנה, בהם ניסינו לשתף ולספר מה עשינו לאורך השבוע, לשתף בהתקדמויות והתפתחויות בחשמבירים השונים ולהציע איזו פנינת ידע עם ערך מוסף. האלמנט השני היה הקפדה על תגובה מהירה לשאלות ופניות של מתנדבים. נדמה לי שזה עבד- עברנו לא מעט טלטלות ארגוניות בשנה החולפת (חילופי ועד מנהל, חילופי מנכ”לים ושינויים בצוות, מעבר למשרד החדש בת”א) ואירועים בטחוניים בחודשיים האחרונים – ואתם, למרות הכל, המשכתם לבוא למפגשים. הקהילות שלנו המשיכו להיפגש ולפעול.
  • פתיחת והפעלת ההאב הפתוח, יצירת שיתופי פעולה עם שותפים מקומיים: לא, המסגרת לא מושלמת, וכן, הדיון שהתנהל על  נכונות המהלך מבחינת הסדנא היה במקומו. אולם מהרגע שבו קם “ההאב הפתוח” הוא החל להתקיים כמרחב של הזדמנויות להרחבת דרכי החשיבה והפעולה שלנו. זה כבר מתחיל לקרות: לאט לאט מתפתח במקום אופי מקומי וקהילה מקסימה. בנינו בית לקהילה הירושלמית, יצרנו שותפויות עם כמה יוזמות מקומיות וערכנו הרצאות והדרכות. וחוצמיזה, האמת? פשוט כיף להיות שם.
  • קבלת מתנדבים חדשים: לא כל אחד מסוגל כיום להתנדב בסדנא והאמת העצובה היא שלא את כל בעלי היכולת אנחנו מצליחים לקלוט. בעיניי חשוב להביע הערכה וכבוד לכל מי ששוקלים את האפשרות הזו ולכן מידי שבוע (בהתאם לצורך) נהגתי לקיים הרצאות מבוא למתנדבים חדשים ולמתעניינים בנו. יש הרואים בזה השקעת זמן מיותרת, אבל אני חושב שמדובר בכלי אפקטיבי בכמה מובנים. ההרצאות האלה מאפשרות לנו להסביר למי שרוצה להצטרף מה זה דורש, לספר על הכיף והאתגר שבהתנדבות, ומקלות על ניתובם של המתנדבים לחשמבירים הרלוונטיים (ואגב כך, חוסכות זמן יקר של מובילי החשמבירים). מידי 4-5 שבועות נהגתי לשלוח מייל לאותם מצטרפים חדשים בניסיון לברר מה מצבם ואם מצאו את מקומם. זה הזמן גם להזכיר את הליווי של מחזורי “הכיתה” הראשונים שהצמיחו לנו כמה מהמתנדבים המוצלחים בסדנא – ושהלוואי ויחזור בצורה זו או אחרת במהרה בימינו.
  • ענייני אדמיניסטרציה ובירוקרטיה: עזבו, אחסוך לכם. סמכו עלי שיש לא מעט מזה.
  • לא תמיד אמרתי מה שחשבתי: כן, ישמע לכם מוזר, אבל בעיניי רכז/ת הקהילות לא צריכים להביע עמדה ברורה בכל ויכוח ונושא. תפקידם, לפני כן, הוא לשמש דמות מאחדת ותומכת במתנדבים, בכל המתנדבים. לא תמיד היה לי קל לשמור את דעותי לעצמי, אבל אני שמח שהצלחתי. זה נגמר, פחות או יותר, עכשיו. ראו חלק אחרון של פוסט זה.

הבטחות במימוש חלקי או בהתהוות

חלק מהדברים, מה לעשות, לא נעשו מספיק טוב או מספיק מהר. בכל זאת, נראה לי נכון להציג אותם כאן, ולו כמשאלה להבשלתם של התהליכים הללו והפיכתם לחלק מהמציאות שלנו בסדנא:

  • בימה מכבדת לדיון מתורבת: אנחנו לא הקהילה היחידה שמתמודדת עם הקושי שבניהול דיונים, ובטח לא קהילת הקוד-פתוח עם קושי כזה. לפעמים הויכוחים שלנו מרתקים, ובכל זאת, חלק לא מבוטל מהמתנדבים שלנו מדירים עצמם מרשימת התפוצה בגלל הצפת תיבות הדוא”ל וויכוחים לא נעימים ולא ענייניים. הפתרון לדעתי מגולם במעבר לפלטפורמת דיונים מותאמת יותר, שבחרה הקהילה (discourse.org) ומאפשרת לכל אחד להישאר פעיל ומעודכן בנוגע לתחומים המעסיקים אותו. אייל לוין (תודה אייל) לקח על עצמו להתקינה, ואני השקעתי לא מעט שעות בתרגומה לעברית (כשירות לעמותות וקהילות אחרות בישראל שאולי יבואו בעקבותנו ויצרו לעשות בה שימוש). ישנן עוד שתי תקלות טכניות שאייל, בני וזוהר מנסים לטפל בהן ומשהות את המעבר, אבל אתם כבר מוזמנים לתת הצצה כדי להתרשם.
  • ייצוב הקהילה בירושלים: הקהילה שלנו בירושלים פועלת כבר שנה [תיקון ממור, קודמתי בתפקיד: יותר משנה. המפגש הירושלמי הראשון התקיים בדצמבר, 2012]. בימים אלה היא כבר יכולה לזקוף לזכותה את “עתונות פתוחה” (שכבר יצרו API לאוסף העתונות ההיסטורי של הספרייה הלאומית ואפשרו אינדוקס התוכן על ידי מנועי חיפוש), “כיכר המדינה” שיושבים שם ובת”א, ואת החבר’ה של ועדת השרים לענייני חקיקה. ברמה האנושית התכנסה שם חבורה נהדרת. ועדיין, הפוטנציאל שלנו בירושלים רחוק מלהיות ממומש. עומס הארועים והמשימות מנע ממני להקדיש את תשומת הלב והזמן הנדרשים לגיוס פעיל של מתנדבים במוסדות האקדמיים ובחברות הטכנולוגיות בעיר. במקום זאת עבדנו על בסיס שמועות מפה לאוזן והכנסת הסדנא לאקוסיסטם הטכנולוגי בעיר. זה בסיס טוב, אבל דורש התגייסות ומאמץ של המתנדבים הפעילים שם. ממחר, זה כולל גם אותי.
  • כלי עזר תפעוליים לעמותה: אחד האבסורדים בהם נתקלתי בעבודה בסדנא הוא התלות שלנו בפתרונות טכנולוגיים לא מותאמים להתנהלות השוטפת (ראו דוגמאת קבוצות הדיון). בין הכלים שחסרו לנו ניתן למנות מערכת שמציגה צרכים משתנים של החשמבירים בפיתוח (“ארץ החשמבירים”), מאגר מידע מסודר שיקל על שמירה על קשר שוטף עם המתנדבים והפעילים ומנגנון רישום נוכחות נורמאלי. לשמחתי, לאחר סיום מחזורי “הכיתה” הראשונים התגייסו כמה מתנדבים (ארנון, משה, עידו) ליצירת כלים שיתנו מענה לחלק מהצרכים שלנו כעמותה טכנולוגית המבוססת על תרומת מתנדבים. זה לא קורה מספיק מהר, והלוואי והיה מבשיל לכדי מערכת כוללת, אבל אנחנו בדרך (תנו הצצה ב”ארץ החשמבירים“).

כשלונות והבטחות נכזבות

טוב, בואו לא נהיה יהירים מדי. לא הכל מושלם, ממש לא. לאורך השנה יצא לי להנפיק כמה הבטחות והתחייבויות שלא עמדו במבחן המציאות או סדרי העדיפויות. הרשימה הזו בטח חלקית, אתם מוזמנים להצליף בי בטוקבקים:

  • חיזוק הקשר בין קהילות ת”א וי-ם: לכאורה מדובר בעובדת חיים, בהבדלים בין אנשי ההר והשפלה ובאי אילו קשקושים אחרים. הקהילה בירושלים היא ניסיון ראשון של הסדנא לפעול מחוץ לת”א וככזו מהווה דוגמא, לטוב ולרע, בנוגע ליכולת לכלול במעגלי הפעילים שלנו אזרחים טובים ופעלתנים מחוץ לאזור 03. במידה רבה אני רואה את הקשר הרופף והמפגשים המועטים בין שתי הקהילות הגיאוגרפיות שלנו גם כחוסר הצלחה שלי.
  • קהילות בב”ש ובחיפה: בב”ש ישב מתנדב ותיק ומוכר שלקח על עצמו לארגן קהילה מקומית וגייס 7-8 מתנדבים פוטנציאלים. מחיפה קיבלנו לפחות 4-5 פניות של כאלה שרצו להקים קהילת מתנדבים מקומית של הסדנא. מה שלימד אותי הכשלון בב”ש (שמנע ממני השקעת מאמץ דומה בחיפה) הוא כי התנאי הבסיסי להקמת קהילת מתנדבים מקומית הוא הובלה טכנולוגית ראויה וארוכת טווח. בשני המקרים לא הצלחתי לגייס הובלה מתוך הקהילה התל-אביבית או המקומית. יש שיטענו כי לא בטוח שהקמת קהילות מתנדבים נוספות הן אינטרס של הסדנא, אך ממיקומו של הסעיף הזה בפוסט אתם יכולים לנחש מה דעתי.
  • ריכוז והפעלת מתנדבי תוכן: לא, עוד לא פיתחנו דרך יעילה ונכונה לקלוט ולהנות ממתנדבי תוכן. יש לכך סיבות ותירוצים רבים – אבל בעיניי זהו אתגר שנכון להתמודד איתו. אנחנו מפסידים בגלל זה אנשים טובים ופעלתנים. מאידך, חשוב להגיד – ישנם בסדנא מתנדבי תוכן פעילים ומעולים שמצליחים לקחת חלק ולתרום לחשמבירים, עדות לחשיבות האופי העצמאי וההתמדה בקרב סוג כזה של מתנדבים. ממש כמו אצל מתנדבי פיתוח ועיצוב.
  • “המסע לארץ החשמבירים”: בעיניי, אחת ההבטחות הגדולות של הסדנא היא בתפישה הרעיונית שאזרחים עם יכולות טכנולוגיות יכולים לקחת על עצמם אחריות ולברוא חשמבירים בעצמם. הם לא צריכים להיות תלויים בסדנא לשם כך, בטח לא בשלבים הראשונים. אחד הרעיונות שלקחתי על עצמי לקדם ושלא התממשו היה יצירת משחק הכשרה, מבוסס על המדריך לבריאת חשמביר, שידריך רעיונאים שרוצים להצטרף לסדנא בשלבי ההקמה והנחת היסודות, עד שיוכלו לעמוד בתהליך הקבלה שלנו. זה לא קרה, בין השאר כי ברור שהסדנא נמצאת כרגע ברווייה של חשמבירים ותחומי פעולה.

דברים שרואים מכאן

קהילה ועמותה, עמותה וקהילה

ואולי עכשיו אכעיס כמה מכם, שחושבים אחרת. אחד הדברים הברורים מהמעקב שלי אחר המתרחש בסדנא  הוא שמעטים מאוד רואים את התמונה הכוללת ומודעים לעומס ההתרחשויות והאירועים שמלווים את העבודה השוטפת. רכז/ת הקהילות הוא תפקיד שמאפשר (ובעצם, מחייב) הסתכלות שכזו, ועליה אני מבסס את עמדתי.

בראשית היו מתנדבים, שצמחו לקהילה. אז הוקמה העמותה. שתי היישויות האלה לא סותרות אחת את השניה, ולהיפך, אמורות לתמוך זו בזו. מה זה אומר על דגם היחסים הרצוי בעיניי, מעבר להצהרות הכלליות האלה?

שהמשימה הראשונה של העמותה צריכה להיות לתמוך ולאפשר לקהילות להמשיך להיפגש, לעבוד ולהתפתח. זה, לדעתי, קורה בצורה לא רעה. מעבר למטרה הזו, העמותה צריכה להתמקד במספר מצומצם של יעדים, מוגדרים מראש ובלתי ניתנים לשינויים תכופים (וזה הזמן להזכיר את מרתון התכנון שמתוכנן ל-19.9). מהרגע שאלה יוגדרו, טוב תעשה הקהילה אם תאפשר לבעלי התפקידים בעמותה להתמקד באותן משימות. בזה, מה לעשות, יש לנו  מה לשפר.

כמתנדבים, אנחנו צריכים לגבות יותר ולהבין שאחת מהמשמעויות של סדר יום מוגדר היא פגיעה ביכולת לשנות כיוון או להשקיע זמן ומאמץ במטרות משתנות מידי כמה שבועות. אחת הסיבות, לדעתי, לחולשה הזו קשורה בשאלה למי הזכות להשפיע על דרכה של הסדנא.

מי מנווט כאן?

בעיניי הזכות להשפעה על דרכה של הסדנא צריכה לנבוע ולהיות קשורה בתרומה מעשית – ברזומה של עשייה. מי שקורא/ת את זה כהטייה לטובת מפתחים ומתכנתים קורא אותי לא נכון. מי שחושב/ת שהעלאת ביקורת והצעות בקבוצות הדיון, ללא נטילת אחריות למימושם עונה להגדרה “תרומה לסדנא”, מפספסים גם כן.

השאלה “מה את/ה עושים בסדנא” צריכה להפוך להיות שאלה לגיטימית בעת שמתנהלים דיונים על עתיד הסדנא, מטרותיה ודרכי פעולתה. אלו שלוקחים חלק פעיל בעבודה מידי שבוע צריכים לעמוד על זכותם להשפיע על הדרך: להצטרף כחברים בעמותה, להצביע בבחירות לועד ולא להפקיר את הדיונים. כן, השתמשתי במונח להפקיר, וכן, אני יודע שזה יכול להיות לפעמים מעייף. אלא שהשתתפותם של העשיינים (doers) בדיון היא כנראה מנגנון הביטוח היחיד שימנע את הפיכת “הסדנא לידע ציבורי” ל”סדנא ליזע דיבורי”, או, במלים אחרות, יצמצם הסטות תשומת הלב שלנו מעשייה ופעולה. הראשונים שיכולים וצריכים לדעתי לקדם שינוי שכזה, ולעודד מתנדבים פעילים למעורבות כזו, הם מובילי החשמבירים: דמויות בולטות המניעות בפועל את התהליכים בסדנא, בעלי יכולת להציג קבלות מעשיות ויכולת להשפיע הרבה מעבר לגבולות היוזמה שהם מובילים.

האתוס שכונן את קהילות הסדנא הוא אתוס של פעולה ומעשה. הפער בין האתוס למה שמתרחש בפועל הוא מה שמכונה “מציאות” ובמסגרתו אנחנו פועלים. בקהילות כמו שלנו, מבחן המעשה (והתוצאה) צריך לשמש כמנגנון הסינון וההכוונה.

יחסינו לאן, או: מה אני מתכנן לעשות מעכשיו בסדנא

נאה דורש, נאה מקיים (…וגו’). לפני כמה שבועות, כשסיפרתי לאדם על כוונתי לסיים את התפקיד הוא שאל אותי מה התכנית שלי לאחרי. עניתי, מבלי לחשוב, “אתה יודע, אהפוך להיות סתם מתנדב”. אדם, שמריץ מעבד מהיר ומשוכלל משלי קטע אותי ונזף בצדק: “אין דבר כזה סתם מתנדב. אתה הראשון שאמור לדעת את זה”. אמר וצדק. מאז התחלתי לנהל לי רשימת משימות שתנחה אותי בגלגולי הבא בסדנא, כמתנדב. ככה זה נראה כרגע, פחות או יותר (כפוף לשינויים, וטל”ח):

– חניכה וחפיפה של רכז/ת הקהילות החדשים.

– סיוע בארגון ארוע הדאטהתון של רכבת פתוחה בסוף ספטמבר. פרטים בקרוב.

– הכנת סרטוני הדרכה ל”קהילה פתוחה” (כי אפאחד מכם לא נענה לקריאתו של בועז!).

– ניסיון לסייע בפיתוח כלי עזר תפעוליים לעמותה (ארץ החשמבירים, טופס הרשמה ומאגר נתונים).

– סיוע לצוות שעוסק בעברות מערכת CKAN.

– קידום היוזמה ליצירת מסלול מעוברת שיאפשר למתנדבים חדשים בתחום הפיתוח להכשיר עצמם להתנדבות בסדנא (בהשראת פרוייקט אודין, דורש עברות והתאמה פייתונית), רעיון משותף שלי ושל יניב מהקהילה הירושלמית.

– הרצאות מבוא או היכרות עם הסדנא לפי צורך ועזרה בהפעלת ההאב הפתוח.

– המשך יצירת כתוביות תרגום חופשיות לשימוש לסרט על אהרון שוורץ (מי מכם שלא יודע על מה אני מדבר, לא קרא עדכון שבועי מזמן – ובכל זאת כדאי שימצא זמן לצפות בסרט.)

 

ו..תודה רבה לכם

שיר תודה, שמתאר בצורה לא רעה איך מרגיש רכז/ת קהילות בסדנא.

(רק תחליפו את המילה השחוקה הזו, “אהבה”, ב”הסדנא”). עשו עמי חסד אחרון, צפו בזה, או לפחות זנקו אל ההעמדה הפנומנאלית בכל אחד מהפזמונים: 00:53, 01:37, 02:15).


היה לי כיף לעבוד אתכם ועבורכם. פגשתי חברים, מורים ואנשים מעוררי השראה ומחשבה.

כמעט-שנה בסדנא לימדה אותי ושינתה הרבה מההסתכלות שלי על העולם והחברה שלנו. להתראות במפגשי הפיתוח.

 

נעם,

רכז קהילות (במיל’) ווואקה-וואקה.

Talk at the Open Knowledge Festival 2014. July 16th at Kulturbrauerei in Berlin. Attribution: Gregor Fischer, www.gfischer-photography.com/ 16.07.2014

האם מידע פתוח עלול להסב נזק? (רשמים מפסטיבל הידע הפתוח בברלין)

okfest2014

במסגרת מפגש פיתוח ביום שני האחרון בתל אביב, שבי (קורזן) ואני חלקנו כמה מהרשמים שלנו מפסטיבל הידע הפתוח בברלין. כמו בפסטיבל עצמו גם השיחה שלנו למעשה לא נשארה בהייפ של איזה מגניב זה ידע פתוח והתרגמה מהר לשאלה לגבי מה מעבר לנתונים ומה לגבי אימפקט. דובר הרבה על מה היא האג׳נדה של הסדנא ומה מקשר בין הפרויקטים מעבר לאיזו אידיאולוגיה טכנוקרטית לגבי מאגרי נתונים וקוד. רציתי לנצל את הבמה בכדי לחלוק איתכם את תרומתי לכנס.

השתתפתי בפאנל אודות שקיפות תקציבית שאירגנה לוסי מפרוייקט ה-אופן ספנדינג וה-סקול אוף דאטה של ה-אופן קנולדג׳ (ה-ק׳ וה-ד׳ רפות). היה מרתק לשמוע (בלי מילימטר של אמפתיה מצידי) על מאמציהם של ההולנדים לסיים להעביר את כלל 200 המועצות המקומיות לדיווח רבעוני שוטף על כל היבטי תקציביהם (הוצאות, הכנסות, רכש, שכר, תמיכות, חוזים…) בפורמט אחיד וניתן להשוואה ע״פ נתונים דמוגרפיים וגיאוגרפיים עדכניים… אופפףףף… גורם לקנאה רבה ועם זאת גם קצת מעודד שזה אכן קיים ואפשרי (בהינתן מדינה מתוקנת וכו׳…). היה גם מעניין לשמוע על הצורך והאתגרים שביצירת סטנדרטים אחידים ועל כך שבכל זאת ישנה הצלחה מסויימת ביצירת אותם סטנדרטים. פרויקט האופן ספנדינג מנסה גם לאסוף מידע כזה בצורה מרוכזת ובפורמט אחיד פחות או יותר כדי לרכז משאבים טכנולוגיים בעולם. אין ספק ששווה שניקח את זה בחשבון כי לא ממש התייחסנו לזה כמו שצריך עד עכשיו. מעבר לזה היה דיון מעניין (בפורמט הספקטוגרם החביב על הקהילה) בנוגע לשאלות מפתח וביניהן מי הקהל שלנו ועד כמה אנחנו אמורים לתקשר את השאלות התקציביות לכלל הציבור. היו דעות לכאן ולכאן אבל עושה רושם שהמסקנה הרווחת היא שלא די בפרויקטים טכנולוגיים כדי לתקשר סוגיות תקציביות ויש צורך להבין כמו שגם אנחנו הבנו שעלינו לעבוד ברשת עם גופים כמו עיתונות, עמותות, נבחרי ציבור, מכוני מחקר ואחרים בכדי לעבות את השיח הציבורי ואת המעורבות האזרחית ולהגיע לאימפקט אמיתי. התרומה שלי היתה התגלגלות הסיפור שלנו עם ההעברות התקציביות, מפרשת אזרחים פותחים את ועדת הכספים ועד התפקיד אותו אנו ממלאים בימים אלה בדיונים סביב הבג״ץ של סתיו שפיר והעבודה שלנו מול אגף תקציבים לקראת תקציב 2015.

Talk at the Open Knowledge Festival 2014. July 16th at Kulturbrauerei in Berlin. Attribution: Gregor Fischer, www.gfischer-photography.com/ 16.07.2014

Talk at the Open Knowledge Festival 2014. July 16th at Kulturbrauerei in Berlin.
Attribution: Gregor Fischer, www.gfischer-photography.com/ 16.07.2014

הפאנל השני בו דיברתי היה מרתק וכותרתו היתה ״האם נתונים פתוחים יכולים להסב נזק?״ (Can Open Data Go Wrong?) (כן!) (Yes!) הסשן שאורגן ע״י חברי מארגון ה-Engine Room שעוסקים הרבה בניהול מידע אחראי, כלל ארבעה ״סיפורי אימים״ על פתיחת נתונים בריאותיים, נתוני קרקעות, נתונים על בקשות חופש מידע וגם נתונים תקציביים (עבדיכם הנאמן). אני לא אכביר כי למעשה יש תיעוד כמעט מילה במילה של הסשן ב-Etherpad אבל הדיון היה מרתק ממש וגם הוביל לכמה וידויים מהקהל ובאופן כללי הרגשה של התבגרות מסויימת של הקהילה והשיח. בריא למדי. אני מצרף גם את השקופיות שלי פה לשיקופכם.

בנוסף לסשן, טין מהאנג׳ין-רום ואני התראיינו לפודקאסט של האופן-קנולדג׳ ויצא די נחמד, אז אני ממליץ להאזין.

 

יש גם מדבקות, שכבר מככבות על כמה מהלפטופים שלכם. יש עוד מזה אצל שבי ונועם וגם אצלי אם תרצו:

 

I [ambivalence] DATA

(keys: Walknboston (https://flic.kr/p/5CLWT3

משחק פתוח / ספי קלר

ביום שלישי האחרון (ה-24/06/14), התבשרנו (רק בחלק קטן אמצעי התקשורת) כי משרד ראש הממשלה לא יתמוך בהחלת שקיפות בוועדת שרים לענייני חקיקה. מדובר בחדשות עצובות, אך לא לגמרי מפתיעות. אחרי יותר משנה שהעניין תלוי ועומד לפתחה של הממשלה, אי-העשייה יכלה להתפרש רק כהתנגדות לכל שינוי במצב הקיים. אז מהו המצב הקיים?

וועדת שרים לענייני חקיקה היא וועדה המורכבת מרוב שרי הממשלה, בה נקבעת עמדת הקואליציה לגבי הצעות החוק המוגשות בכנסת. מכיוון שלקואליציה יש רוב מובנה בכנסת, החלטות הוועדה חורצות לרוב את גורל הצעות החוק לכאן או לכאן. המשמעות היא שבכל פעם שח”כ מסביר את הצבעתו ב”משמעת קואליציונית” הוא למעשה מפנה אותנו לבקש הסברים מוועדת השרים לענייני חקיקה. אלא שוועדת השרים מסרבת להסביר את עצמה בפנינו. לא רק שפרוטוקול הוועדה לא מתפרסם, אנחנו אפילו לא יודעים איך הצביע כל שר על הצעות החוק שהוגשו בפניו.

keys: Walknboston https://www.flickr.com/photos/walkn/3041590472/

(keys: Walknboston (https://flic.kr/p/5CLWT3

לא מדובר כאן בעוד מקרה של משרד ממשלתי שמתנהל בחוסר שקיפות מרגיז. ועדת השרים היא הצומת המרכזית ביותר בתהליך החקיקה ודווקא היא נסתרת מעיני הציבור. בזמן שהועדה מתנגדת לחוקים טובים ותומכת בחוקים פסולים, לנו, האזרחים, אין מושג מי צריך לקבל קרדיט ובמי צריך לגעור. הפעולה הפשוטה הזאת של חלוקת קרדיט היא לא פחות מאבן היסוד לשיטת דמוקרטיה הייצוגית. נשאלת השאלה, איך דבר כזה קורה? התשובה הלא נעימה היא שזה קורה כי אנחנו, כולנו, נותנים לזה לקרות. כל עוד אנחנו לא מקימים קול זעקה ודורשים מהממשלה שלנו לספר לנו מה קורה שם, העמימות  בועדה תימשך ללא הפרעה.

אחרי החדשות הרעות, יש גם בסיס לתקווה. לפני כשנה, עם מינויה של השרה ציפי ליבני ליו”ר הוועדה, נראה היה שהולכים לחול שינויים משמעותיים במדיניות השקיפות של הוועדה. בעקבות קמפיין ציבורי, בו לקחה חלק גם הסדנא לידע ציבורי, החלה השרה ליבני לפרסם בעצמה את הצבעותיה בוועדה עד שיושג הרוב הדרוש להחלת שקיפות בוועדה. בעקבות דחיית הוועדה את הצעת החוק של חה”כ ניצן הורביץ להחיל בה שקיפות, השרה לבנת החלה גם היא לפרסם את הצבעותיה בוועדה. אנחנו, ב”ועדת שרים פתוחה” רואים כאן הזדמנות לשינוי.

“ועדת שרים פתוחה” הוא פרוייקט מבית היוצר של הגרעין הירושלמי של הסדנא לידע ציבורי. הרעיון הוא לרכז במקום אחד את המידע שהשרים בוועדה משחררים באופן וולנטרי כדי לקדם את השקיפות במידע שכבר משוחרר ובמקביל ללחוץ על שאר השרים לחשוף את הצבעותיהם. כיום אנחנו נמצאים בשלב מתקדם  יחסית מבחינת תכנות וכבר שכנענו שר נוסף בוועדה להצטרף לפרוייקט. אנחנו עדיין צריכים עזרה כדי להשיק את הפרוייקט- בעיקר בתחומי התכנות והעיצוב.

 

אם שקיפות בוועדת השרים חשובה לכם

ויש לכם כמה שעות קוד/עיצוב לתת למטרה טובה, צרו איתנו קשר:

[email protected]

לפרטים נוספים, בדקו את עמוד הויקי שלנו ואת מחסן הקוד בגיטהאב.