האג’נדה והמאגיה
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה היה מלך. ואז הכל היה נורא פשוט. המלך אמר להרים ידיים – כולם הרימו. אבל אז, יום אחד מלך אחד, יווני במקרה, החליט שהספיק לו, ופרש. מה שנולד כמעט במקרה זה הרעיון המוזר הזה שרץ עד היום: הדמוקרטיה. העם מחליט, נציגיו עושים. מאז ועד היום, כשמישהו מעוניין להנהיג, הוא צריך תחילה לשכנע את רוב הציבור שהוא הוא נציגו האמיתי. את המטרה הזו יש שתי דרכים להשיג: דרך האג’נדה, ודרך המאגיה.
דרך האג’נדה: סוג אחד של מנהיג רואה בעצמו נושא שלטים. זה מתחיל כשהוא מזהה שלט שמונח על הארץ, עליו כתוב, נניח, חינוך, או רווחה, או ביטחון פנים, או בריאות, או שמאל מדיני, או ימין בטחוני. הוא מרגיש שהשלט הזה, שמדבר כל כך אל ליבו באופן אישי, לא מטופל כראוי או שלא מטופל בכלל. אז הוא ניגש, מרים את השלט, מזמין את מי שלאדוניו (זאת אומרת לאג’נדה שלו ) – אליו, ומתחיל ללכת. משה עשה את זה בזמנו עם העניין של היציאה ממצרים, או מעבדות לחירות (דרך שאנחנו למעשה עדיין הולכים בה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). המנהיג בדרך האג’נדה יוצא לדרך, רק בשביל להניף את השלט הספציפי הזה. אם השלט לא היה שם, או שמישהו אחר היה מתנדב להניף אותו, מנהיג האג’נדה היה נשאר בבית, או יוצא לצעדת הגלבוע, שם לפחות מחכה לו בסוף הדרך שוקו ומדליה.
דרך המאגיה: הסוג השני של מנהיג, הוא הקוסם. הקוסם קם בוקר אחד, והחליט שהוא מעוניין להנהיג. למה? יכולות להיות לזה תשובות רבות, אבל ככל שחופרים לעומק מגיעים לאותם שני יסודות: כוח וכסף, אשר לגביהם יש אנשים עם תאבון אינסופי. סוג של הפרעת אישייות. והנה: בעיה. כיצד יזמין את שלל הבוחרים להצביע בעדו, ואין בפיו שום דבר להציע. שהרי הרעיון לפתח קריירה בהנהגה נולד במוחו זה הבוקר, ומעולם לא הייתה לו כל דעה מגובשת לגבי מי מהסוגיות הנדונות בציבור. מה יעשה? קסם! האמת היא שזה לא כזה קסם, אלא יותר כסף. רכוש לך יועצים טובים שיבדקו מה רוב הציבור רוצה לשמוע בימים אלה, וינסחו את זה באופן מעורפל אך נחרץ, בשתי שורות מאקס, הרם קמפיין פרסום רחב הייקף שאומר את שתי השורות האלה בווליום הכי גדול שאפשר, וקיבלת לך ניצחון סוחף, עם אחריות לשנה.
ישנם אנשים רבים שדווקא מתרגשים מהקוסמים. “ראית איך הוא עשה את זה הגב-גבר? בחיי, זה ממזר ממולח זה… הוא יכול לסובב את כולם לאן שהוא רוצה”. אותי באופן אישי זה פחות מרגש. ראשית, בגלל שאני לא בטוח שבאמת מדובר באומנות מפוארת. בעיקר נחוצות מנות גדושות של כוחנות, דורסנות ואמביציה, וויתור מוחלט על תכונות מחלישות כגון יושר, ביקורת עצמית, הגינות והקשבה. אבל בעיקר, אני חושש שהקוסמים, בעיקר המרהיבים שבהם, הם מאוד מסוכנים. שכן מקסימום כוח עם מינימום אידאולוגיה זה כמו צינור כבאים בלי כבאי – אין לדעת לאן הוא ישפריץ, ובמי זה יפגע. אבל בטוח שזאת תהיה פגיעה עוצמתית.
לכן, מקומם של הקוסמים הוא על בימות הקסמים, כגון מסך הטלוויזיה, משרדי הפרסום והיח”צ ועורכי העיתונים. לכבש הפיקוד שלנו אנחנו צריכים לבחור את נושאי השלטים – אנשי האג’נדות. אלה שבאו כדי לקדם משהו מסויים, שאנחנו יכולים להסתכל עליו ולהחליט האם הוא מדבר אלינו או לא.
כאן המקום לציין שגם נושאי השלטים צריכים לשלוט ברטוריקה משוכללת, ולהציג כריזמה כובשת. זה מה שהופך אותם לנושאי שלטים נבחרים, מורמים מעם, שאנו מאמינים שיש ביכולתם לקדם את השלט שלנו רחוק ומהר יותר מאתנו בעצמנו. אולם כל אלה, חשובים ככל שיהיו, הם האמצעים, ולא המטרה.
כאן מגיע סוף סוף התפקיד שלנו, הציבור. כי כשקוסם נבחר, זאת לא אשמתו. זאת זכותו. אנחנו אשמים כי הנחנו לעצמנו להתהפנט אחר פעלוליו. האחריות על הפרדת הקוסמים מנושאי השלטים היא עלינו. אנחנו חייבים לדעת להצביע על אנשי המאגיה, לצבוע אותם בצבע מסויים. נניח אדום. ואת נושאי השלטים בצבע אחר. נניח כחול. מכאן, כל אחד מוזמן להחליט האם הוא מעוניין במנהיג קוסם, שירגש אותו בלהטוטיו, או במנהיג שנושא אג’נדה. האג’נדה שמדברת אליו.
שלום גלעד,
ראשית תודה שהקדשת מזמנך לקרוא ולהגיב על הפוסט, אני אשמח אם כל מי שרוצה להתדיין על הנקודה יגיב בפוסט עצמו מעכשיו, כדי שגם שאר העם יהנה מהתובנות שנגלה, לכן גם העתקתי את התגובה שלך לפוסט בתוך התגובה שלי
לעניין עצמו, כלי ה”אג’נדה” נועד לגלות ולקדם התאמה בין הצבעות של ח”כ/מפלגה לבין אג’נדות שונות, הוא מיועד לקדם מעקב, בקרה והשפעה על חקיקה, הוא לא מיועד לפתח אחריותיות כספית של ח”כים, בשביל זה אתה מוזמן למצוא דרך יעילה לגרום לח”כים ולכנסת לאכוף את החוקים הקיימים שדורשים מהם לתת הערכת עלות לכל חוק שמעל 5 מיליון ש”ח ולגבש קואליצה רחבה מאד (60?) של ח”כים להצביע עליו.
“ראה מתוך המסמך “רצוי מול מצוי”
https://docs.google.com/document/d/1Dyin8xK_bMeVOXsH3cZTCPCY2J6etTxHokfmIvreFSk/edit
“הצעות חוק ועלותן התקציבית כמו גם חוקים שאושרו ועלותן- לא מיושם אבל קיים בתקנון הכנסת – סעיף 138א
ובחוק יסודות התקציב, התשמ”ה-1985: סעיף 39א שעניינו “חקיקה הצריכה תקציב” קובע כי הצעת חוק המוגשת לכנסת שבביצועה כרוכה הוצאה או התחייבות להוצאה מתקציב המדינה, או שבביצועה כרוכה הפחתה של הכנסות המדינה, צריכה לציין בנוסח החוק המוצע, או בדברי ההסבר לו, את דרך המימון להוצאה או להפחתה.”
כמובן שכל עורך אג’נדה יכול להתייחס למשמעות העלויות בחוקים שהוא מנתח, כי חלק מתפקידו הוא גם להעריך אם החוק שדורש עלויות גבוהות בכלל בר מימוש במציאות, ובחוקים רצינייים יש הערכת עלויות במחקרים של מחלקת המחקר של הכנסת
אני מסכים איתך שהייתי רוצה בתור עורך אג’נדה שיהיה עוד מדד של אחריותיות כספית כדי לקדם את הנושא, אבל ברור לי שיש לכך גם חסרונות לא מעטים…
בברכה, אלון
On Tuesday, May 15, 2012 9:20:07 AM UTC+3, gilad hanya wrote:
הבעיה עם האג’נדות היא שזה גם סוג של קסם.
אם מישהו מציע אג’נדה של “דיור בר השגה”. הוא אף פעם לא אומר מה המימון לתוכנית הזאת.
אם מישהו אומר “ניקח את הכסף מהעשירים”. הוא אף פעם לא אומר מה זה יעשה לכדאיות ההשקעה בארץ.
אג’נדה אמיתית היא אג’נדה שמציגה את העלות האמיתית לכל סיסמה.
גלעד
אג’נדה היא גם סוג של קסם, אם לא לוקחים בחשבון את העלויות שלה.
חישוב העלויות הוא הרבה יותר מסובך ממה שנראה ממבט ראשון.
1. ברור שעלות תקציבית != (לא שווה) לעלות למשק. לדוגמה כאשר יש מס הדבר משפר את מצב התקציב אבל פרוש הדבר הרעת מצב המשק. לדוגמה הפחחת השימוש במכוניות יכולה להוריד את הוצאת האזרחים על תחבורה וגם לקצר את זמני הנסיעה ולחסוך השפעות חיצוניות (השפעות שלא נכללות בתוך עסקה ישירה בשוק) כמו פקקים או תאונות דרכים – אבל יש הטוענים כי הדבר יפגע בהכנסות המדינה ממיסים על רכבים.
2. העלות הכספית למשק != העלות הכלכלית הכוללת למשק. הדבר נובע מכך שהשוק לא מצליח לתכלל את כל העלויות והתועלות שיש לפעילות כלכלית מסויימת. לדוגמה רוכבי אופניים חוסכים לשכניהם תרופות שהם עלולים להזדקק להם בעתיד כנגד טיפול במחלות לב ריאה שמוגברות על ידי חשיפה למזהמים – אבל איש לא משלם לרוכבי האופניים בתמורה לכך . (אגב, כל רוכב אופניים ישראלי מייצר לשכניו כ4000 ש”ח בשנה בגלל השפעות שונות כמו חסכון בתאונות, הקטנת זיהום אוויר וכו’).
3. יש דברים שעוד יותר קשה לחשב – לדוגמה עלות חיי אדם , עלות של דלדול הדלקים המחצביים ועוד.
4. באופן כללי, המחיר הכלכלי – העלות של מוצר בשוק היא רק חלק מהמידע לגבי מוצר כזה, לדוגמה לכל מוצר יש גם גמישות ביקוש – אם מניחים כי לחקלאות ולקוסמטיקה אותה חשיבות בגלל ששניהם הם בעלי מחיר דומה (אחוז דומה מהתל”ג – לצורך הדיון בלבד) התסכלות על המחיר בלבד תיתן אשליה של שווין חשיבות, הדבר לא נכון בגלל שגמישות הביקוש שלהם שונה.
צריך לזכור שמחיר הוא פונקציה נקודתית. הנכונות של אנשים לשלם משתנה עם הזמן ולפי ידע שיש לסוכנים הכלכליים , לפי השפעות סביבתיות ולפי מגמות בתרבות. כלומר אם ביצענו חישוב לגבי מחיר מסויים היום, לא בטוח שזה ייצג את המחיר בעוד 5 שנים (לדוגמה בעשור האחרון מחירי הסחורות בעולם גדלו ב300% ומחירי הדלק עלו ב350%).
מה לעשות שרוב האנשים מתעצלים ולא טורחים לתהות לעומקו של קנקן. אנשים כאלה קל לסחוף בעזרת קסמים. לאנשי המדיה יש היום כלים משוכללים, והם יודעים (לפעמים בזמן אמת!) את משמעותה של מילה אחת חסרה או מיותרת על דעת הקהל. כאן מדובר בקסמים מהסוג השחור – “מאגיה שחורה”.
ולכן פרוייקטים של הסדנה חשובים כל כך – כי הם לוקחים את החומר היבש והקשה לקריאה, ובעזרת קסמים מהסוג הלבן, הופכים אותו לחומר שקל להבין, גם אם לא סיימת 12 שנות לימוד. זה כמו לקחת את התנ”ך ולהפוך אותו לקומיקס – קסם!
אני בטוח שאם אנשים היו קוראים קומיקס שמבוסס על התנ”ך הם היו מזדעזעים.
אני מאוד אוהב את הרעיון של השקיפות והצגת הנתונים כך שכך אחד יבין בצורה מושכלת מה מוצג לפניו. אני רואה שני אתגרים כאן שאינם טכנולוגים 1) להוציא את הציבור מן האדישות כך שיגלו עיניין בתהליך הזה שפיתחתם
2) היום בעולם השפע של האינפורמציה שכולם טובעים בו, איך יוצרים מסרים קצרים (סטייל פרסומת) שמביאים אנשים להתעמק במידע הנפלא שנאגר כאן.
בכל מקרה חייב לפרגן לכם על המהלך. אתם פשוט ענקים.