פיצוח הסכמים קואליציוניים

הפוסט פורסם במקור בבלוג עובר ושב ב-29.12.2015

עיזרו לנו לפצח את ההסכמים הפוליטיים של חברי הכנסת ולגלות אילו עמותות הם ביקשו לממן

זמן קצר לפני אישור תקציב 2015-16, פרסם משרד האוצר (בהנחיית היועמ”ש) את רשימת ההסכמים הפוליטיים שנערכו אגב אישור התקציב. מדובר בהסכמות בעל פה של משרד האוצר עם חברי כנסת או מפלגות להוספת סכומי כסף לסעיפים ספציפיים בתקציב המדינה.

החשש כמובן בהסכמים פוליטיים כאלו הוא שהם מיועדים לא רק לתמוך במטרות כלליות, אלא גם להעביר כספים לארגונים ספציפיים המקורבים לחברי הכנסת, כחלק ממנגנון של שוחד פוליטי. לכן, חשוב לדעת מיהם הארגונים הספציפיים שעתידים להינות מהכספים באותם הסכמים.

כדי לפצח לאילו עמותות וארגונים הם מיועדים לא הסתפקנו במידע שפורסם במסמך המקורי, אלא פנינו למשרד האוצרוביקשנו לקבל מידע על ההסכמים ברמת התקנה התקציבית, שהיא הרמה המפורטת ביותר של התקציב ונרשמת ב 8 ספרות. הנתון של התקנה התקציבית מאפשר לחקור מיהם הגופים שקיבלו כספים מאותו סעיף בשנים קודמות (מידע שמופיע באתר “מפתח התקציב”) ומכאן אפשר להסיק מיהם הגופים שכנראה אמורים ליהנות מההסכמים.

ההיגיון שהנחה אותנו הוא כזה: היות שחברי כנסת אינם יכולים להשפיע מי יהיו הגופים שיקבלו כסף מתקנה מסויימת (החלטה כזאת היא בסמכות המשרד הממשלתי), הדרך האפקטיבית ביותר לחברי כנסת לדאוג כי כספים מסויימים יגיעו לעמותות ספציפיות הוא לבקש להוסיף כסף לתקנות שהם יודעים ממילא מי נהנה מהן.

בתגובה לבקשה שלנו, האוצר שחרר בסופו של דבר את המידע, ואפילו בפורמט דיגיטלי. כעת, אנחנו זקוקים לעזרה שלכם לפצח את ההסכמים.

בטבלה הבאה תוכלו לראות את רשימת ההסכמים המלאה, כאשר בכל הסכם מפורטת התקנה התקציבית הספציפית, עם לינק לאותה תקנה באתר “מפתח התקציב”, שם ניתן לראות את פירוט התמיכות מאותה תקנה בשנים קודמות.

כפי שתוכלו לראות בטבלה, לגבי חלק מההסכמים הצלחנו לזהות עמותות מסויימות שנהנו בעבר מחלק ניכר מאותן תקנות, מה שמעלה מבחינתנו את החשד שהכוונה היא להעביר את הכספים אליהן:

  • קבוצות של בוגרי תנועות הנוער אשר פעולות במערכת החינוך
  • מוסדות ציבור בנגב ובגליל
  • שירותי יעוץ והפריה / פוריות לפי ההלכה
  • תמיכה בעמותות העוסקות בנושאים הקשורים לתחום הבריאות
  • מדרשות ויהדות וללימודי א”י
  • קשרים דתיים ורוחניים
  • הנצחת רבנים ראשיים

כעת אנו זקוקים לעזרתכם בשביל להמשיך ולבדוק האם קיימת זיקה בין חברי הכנסת שביקשו את תוספות התקציב לבין הגופים שעתידים ליהנות מהן. רוצים לעזור? היכנסו לטבלה המלאה כאן – תרמו והוסיפו הערות.


למידע עדכני על סעיפי תקציב, העברות תקציביות, והעברות לגופים פרטיים בעזרת תמיכות והתקשרויות – היכנסו לאתר מפתח התקציב: obudget.org

מעוניינים להצטרף אלינו, לקדם שקיפות תקציבית ולעשות את העולם טוב יותר? היכנסו לכאן

רוצים לתרום? היכנסו לכאן

רוצים לשאול שאלה, לשתף, להתווכח או סתם לקשקש? הצטרפו לדיון התוסס בפורום מפתח התקציב או בדף הפייסבוק של הסדנא.

רוצים לדבר איתנו בפרטי? כתבו לנו ל adam@obudget.org

לפניות בנושא תקשורת ניתן ליצור קשר עם דובר הסדנא לידע ציבורי, ניר הירשמן, בטלפון 050-6205384, או בדוא”לnir@nirshman.com

“מפתח התקציב” חושף לראשונה נתונים על התקשרויות של משרדי ממשלה עם גופים פרטיים

“מפתח התקציב” מאפשר לראשונה לנתח את התקשרויות הממשלה עם חברות ועמותות פרטיות. ממצאים ראשוניים: בתוך 4 שנים עלייה של כ-80% בהתקשרויות משרדי ממשלה עם גופים פרטיים; עלייה של יותר מ-200% במספר ההתקשרויות בפטור ממכרז ועלייה של יותר מ300% בהיקף הכספי של התקשרויות בפטור ממכרז; כ-30% מההתקשרויות בפטור ממכרז הן בקשות חריגות להתקשרויות המשך בנסיבות מיוחדות, באישור חריג של החשבת הכללית.

הפוסט פורסם במקור בבלוג “עובר ושב” ב-1.12.2015. חלקים מתוך המידע והניתוח המובאים בפוסט זה הובאו בנוסף על ידי שאול אמסטרדמסקי ב”כלכליסט” ב-30.11.2015: “רבע מהפטורים ממכרז ניתנים מכיוון שרק ספק אחד נותן שירות”.

בפוסט זה אנחנו חושפים לראשונה נתונים אודות היקף ההתקשרויות של משרדי הממשלה עם גופים פרטיים. ניתוח הנתונים הוא תוצאה של עבודת מתנדבי פרוייקט “מפתח התקציב” במהלך השנה האחרונה, בסיוע של עורכת הדין רחלי אדרי מהתנועה לחופש המידע. הנתונים נגזרו מהמידע המפורסם על ידי משרדי הממשלה באתר מנהל הרכש הממשלתי www.mr.gov.il. מסד הנתונים המלא זמין בקישור הזה. הסברים מתודולוגיים מובאים בתחתית הפוסט.

היקף ההתקשרויות עם גופים פרטיים

  • מהנתונים עולה כי בין השנים 2010-2014 חלה עלייה של כ80% במספר ההתקשרויות החדשות של משרדי ממשלה עם חברות ועמותות פרטיות. גידול זה משקף, לדעתנו, שימוש גובר של הממשלה במיקור חוץ והפרטה של שירותים ומצביע על נטיית המדינה לבצע יותר פעולות באמצעות גופים פרטיים ופחות בעצמה.
  • עלייה חדה במיוחד ניכרת בשיעור ההתקשרויות הנעשות בפטור ממכרז: בין 2010-2014 זינק מספר ההתקשרויות בפטור ממכרז בלמעלה מ200%, וההיקף הכספי שלהן עלה בלמעלה מ300%. כ20% בלבד מההתקשרויות עם גופים פרטיים מאז 2010 נעשו באמצעות מכרז פומבי. לעומת זאת, כ80% מההתקשרויות בוצעו בהליך של פטור ממכרז, וההיקף הכספי שלהן נאמד בכ35 מיליארד ש”ח (הדיווח הממשלתי על התקשרויות במכרז הוא חלקי ואיננו כולל מידע על ההיקף הכספי של ההתקשרויות במכרז כמו גם על הספקים הזוכים, ולכן אין באפשרותנו להעריך את ההיקף הכספי של ההתקשרויות במכרז).

העילות השונות לפטור ממכרז

במסגרת הניתוח שערכנו פילחנו את העילות השונות שעל פיהן בוחרים משרדי הממשלה להימנע מהליך של מכרז תחרותי ובמקום זאת להתקשר בהליך של פטור ממכרז (העילות השונות מפורטות בתקנות חובת מכרזים ובהוראת תכ”ם 7.8.1).

  • כ50% מההתקשרויות הנעשות בפטור ממכרז הן “התקשרויות המשך”. כלומר מדובר במקרים בהם בסיום תקופת ההתקשרות עם הגוף הפרטי, מבקשת המדינה להתקשר עם אותו גוף פעם נוספת, מבלי לצאת למכרז תחרותי. מתוכן, מרבית התקשרויות הן בקשות חריגות המיועדות לכאורה ל”נסיבות מיוחדות”, ונעשות באישור מיוחד מטעם החשבת הכללית במשרד האוצר. בין השנים 2010-2015 אישר אגף החשב הכללי למעלה מ6,600 בקשות חריגות להתקשרויות המשך, בהיקף כספי כולל של כ18 מיליארד ש”ח. סכום זה מהווה כמחצית מכלל ההיקף הכספי של התקשרויות בפטור ממכרז(!). משרד שעשה שימוש רב במיוחד בעילה זו הוא משרד הבינוי. כ70% מכלל ההתקשרויות של המשרד בפטור ממכרז היו בעילה זו (4,849 התקשרויות בהיקף של למעלה ממיליארד ש”ח).

  • עוד עולה כי כ25% מההתקשרויות נעשות בעילה של “ספק יחיד”, המיועדת למקרים בהם קיים רק גוף אחד מסוגל לספק את השירות, ולכן אין הצדקה לצאת למכרז תחרותי.

הסברים מתודולוגיים:

הניתוח מסתמך על הנתונים המפורסמים על ידי משרדי הממשלה באתר מנהל הרכש הממשלתי, תוך תהליך של סינון וטיוב המידע. נתונים אלו מתייחסים להתקשרויות וסכומים שאושרו לביצוע על ידי משרדי הממשלה ומשרד האוצר. מסד הנתונים המלא זמין בקישור הזה.

הניתוח מתייחס להתקשרויות של משרדי ממשלה (כולל יחידות סמך), למעט משרד הביטחון, עם גופים פרטיים בין השנים 2010-2015. לצורך כך, הסתמכנו על הנתונים על התקשרויות במכרז ובפטור ממכרז המדווחים על ידי משרדי הממשלה, ומופיעים באתר מינהל הרכש הממשלתי (www.mr.gov.il). משרדי הממשלה ויחידות סמך מחויבים לדווח באתר על התקשרויות בפטור ממכרז (למעט התקשרויות בעילה של “סכום הנמוך מ50,000 ש”ח” והתקשרויות החסויות בשל פגיעה בביטחון או ביחסי החוץ). מסיבה שאיננה ברורה לנו, באתר אין כל דיווח על התקשרויות של משרד הביטחון. על מנת להתמקד בהתקשרויות עם גופים פרטיים הוצאנו מהניתוח התקשרויות עם חברות ממשלתיות או גופים שהוקמו מכוח. כמו כן, הוצאנו התקשרויות שנעשו על ידי בתי החולים הממשלתיים. עשינו כמיטב יכולתנו, במסגרת משאבינו המוגבלים, לספק הערכה אפקטיבית של המידע ולצמצם טעויות, הנובעות בין היתר מהזנת נתונים שגויים על ידי משרדי ממשלה. אם זיהיתם טעות – הודיעו לנו ונשתדל לתקן בהתאם.


למידע עדכני על סעיפי תקציב, העברות תקציביות, והעברות לגופים פרטיים בעזרת תמיכות והתקשרויות – היכנסו לאתר מפתח התקציב: obudget.org

מעוניינים להצטרף אלינו, לקדם שקיפות תקציבית ולעשות את העולם טוב יותר? היכנסו לכאן

רוצים לתרום? היכנסו לכאן

רוצים לשאול שאלה, לשתף, להתווכח או סתם לקשקש? הצטרפו לדיון התוסס בפורום מפתח התקציב או בדף הפייסבוק של הסדנא.

רוצים לדבר איתנו בפרטי? כתבו לנו ל adam@obudget.org

לפניות בנושא תקשורת ניתן ליצור קשר עם דובר הסדנא לידע ציבורי, ניר הירשמן, בטלפון 050-6205384, או בדוא”לnir@nirshman.com

שלוש דרכים לפקח הרכש הממשלתי בעזרת “מפתח התקציב”

חדש ב”מפתח התקציב” – מידע מפורט על רכש משרדי הממשלה והתקשרויות עם גופים פרטיים

פורסם במקור בבלוג מפתח התקציב ב-26.11.2015

אתר מפתח התקציב פועל במתכונת זו או אחרת מאז 2010 ומנגיש לציבור מידע על כל מה שנעשה בתקציב המדינה, ובעיקר שינויים והעברות בסעיפי התקציב. לאחרונה שידרגנו את האתר והוא כולל כלים חדשים המאפשרים גם להציג ולנתח מידע בנוגע לרכש ממשלתי והתקשרויות משרדי הממשלה עם גופים פרטיים. הנתונים הם מתוך המידע המפורסם באתר מינהל הרכש הממשלתי, אשר כולל מידע על התקשרויות משרדי הממשלה בפטור ממכרז החל מתחילת שנת 2009. נתונים אלו מצטרפים לנתונים על מענקי תמיכות המשולבים כבר באתר, וביחד הם מרכיבים תמונה רחבה של מרבית הכספים המועברים על ידי המדינה לגופים פרטיים. הכלים החדשים מציגים מספר יתרונות משמעותיים על פני “אתר מינהל הרכש הממשלתי” ובשורה התחתונה מאפשרים פיקוח אפקטיבי יותר על התקשרויות משרדי הממשלה וזיהוי נוח יותר של התקשרויות בעייתיות, שראוי להצביע עליהן.

סיכמנו עבורכם שלושה דברים עיקריים שתוכלו לעשות בעזרת הכלים החדשים:

  1. מעקב אחרי התקשרויות עם גוף מסויים

    האתר מאפשר לבחור גוף מסויים (חברה, עמותה וכו’) ולראות בתצוגה נוחה את כלל הכספים שאותו גוף מקבל באמצעות התקשרויות בפטור ותמיכות. דרך תיבת “חיפוש חופשי” (הממוקמת למעלה מימין) ניתן לחפש לפי שם הגוף או לפי מספר תאגיד (מספר ח.פ., ע.ר. או חל”צ). לדוגמא: על מנת לחפש את כל הכספים המועברים לחברת “מרמנת” רשמו בשורת החיפוש “מרמנת”: לחיצה על השורה תביא לעמוד המציג במרוכז את כל המידע על התקשרויות ותמיכות לחברת מרמנת, בתצוגה נוחה ובחתך לפי משרדים:

    מאגר הנתונים שלנו כולל מידע על כעשרת אלפים גופים שונים, בהם חברות פרטיות, עמותות, רשויות מקומיות, תאגידים טטוטוריים, עוסקים מורשים וגופים נוספים.

  2. מעקב שוטף אחרי התקשרויות חדשות

    בנוסף לחיפוש ספציפי, תוכלו להתעדכן באמצעות האתר על התקשרויות חדשות בפטור ממכרז. מידע זה מתעדכן על ידי משרדי הממשלה באופן יום יומי, כאשר החוק קובע כי כל התקשרות חדשה בפטור ממכרז צריכה להתפרסם בתוך 5 ימים בלבד (לקריאה נוספת על התקשרויות במכרז ופטור ממכרז ראו כאן וכאן. רשימת ההתקשרויות החדשות שעודכנו מופיעה בעמוד “התקשרויות חדשות” שהוספנו לאתר לאחרונה.

    גם כאן, תצוגה נוחה, על מנת לאפשר למשתמשים להבין במהירות את התמונה המלאה ביחס לכל התקשרות. כל המידע בנוגע להתקשרות מוצג אוטומטית (שם הספק, נושא ההתקשרות, היקף ההתקשרות ופרוטוקולים ומסמכים מצורפים ועוד). בנוסף, אנחנו מציגים את כלל המידע ביחס לגוף הרלוונטי שאיתו מתקשרים – וכך ניתן לראות מיד לא רק את ההתקשרות הנוכחית אלא גם את כל שאר ההתקשרויות והתמיכות הקודמות שלו עם כל משרדי הממשלה.

    בכל יום מתעדכנות בממוצע כמה עשרות התקשרויות חדשות, ולכן מעבר אפקטיבי עליהן מחייב לסדר אותן בצורה יעילה ומושכלת. לצורך כך, מיינו עבורכם את הרשימה לפי מידת העניין של ההתקשרויות (בעזרת מדד המורכב משורה ארוכה של פרמטרים, בהם סכום ההתקשרות, המשרד, נושא ההתקשרות ועוד). במהלך השבועות הקרובים אנחנו מקווים להוסיף אפשרויות נוספות למיון וסינון – על פי משרדים ספציפיים, סכום ותאריך עדכון.

    דוגמא לשימוש שנעשה לאחרונה בעמוד זה היא התחקיר שהתפרסם בדה-מרקר בעניין התקשרות משרד התפוצות (בראשות בנט) עם עמותת גשר. מדובר בהתקשרות שנעשתה בפטור ממכרז בין המשרד לירושלים והתפוצות עם עמותה שנשיאה הוא פעיל בכיר בבית היהודי – וזאת חרף הסתייגותם הבולטת של חלק מחברי הועדה שטענו שאפשר להשיג את מטרות ההתקשרות גם בהתקשרות במכרז (כפי שעלה ממסמך הפרוטקול שצורף על ידי המשרד). בעקבות התחקיר פנתה “מולד” ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לערוך בדיקה בנוגע להתקשרות זו, וכמו כן, “התנועה לאיכות השלטון” פנתה לשר בנט בדרישה לשקול מחדש את ההתקשרות עם עמותת גשר.

    ניתן לראות את הרשומה והמסמך בעמוד של עמותת “גשר” באתר מפתח התקציב.

  3. חיפוש מורכב וניתוח נתונים

    המידע הקיים באתר “מפתח התקציב” מאפשר, לראשונה, לבצע חיפושים וניתוחים מורכבים בכל בסיס הנתונים, בחתכים שונים (ולא רק זיהוי של גופים והתקשרויות ספציפיות).

    לאחרונה התפרסמו בכלי התקשורת שתי כתבות תחקיר שהתבססו על ניתוחים מבסיס הנתונים, ניתוחים שהיו בלתי אפשריים ללא הכלי. הכתבה הראשונה ניתחה וסקרה את העמותות והחברות המתקשרות בסכומים הגבוהים ביותר עם משרד החינוך. השניהניתחה את היקף השימוש של משרדי הממשלה ביועצים חיצוניים.

    בסיס הנתונים כולו זמין לכלל הציבור בכתובת: data.obudget.org. בשלב זה, ניתן לערוך חיפושים וניתוחים על ידי שימוש בשאילתות SQL (ואם אינכם יודעים כיצד – נשתדל לסייע לכם). בהמשך, בכוונתנו לפתח אפשרות לביצוע חיפושים מורכבים בצורה נוחה באתר עצמו.

שלושת הכלים הללו הם קפיצת מדרגה משמעותית בכל הנוגע לחיפוש וניתוח של התקשרויות של משרדי ממשלה עם גופים פרטיים, ולמעשה מאפשרים לראשונה לכל אזרח את היכולת לחפש, לחקור ולהבין בקלות יחסית מה עושים עם כספי הציבור. אנחנו מקווים שהכלים יאפשרו פיקוח ציבורי אפקטיבי יותר על התקשרויות משרדי הממשלה, שיצמצם מקרי שחיתות (למשל התקשרויות בפטור ממכרז והעברת תמיכות בתמורה לשוחד, כפי שנטען ביחס עמותת איילים) ובזבוז כספי ציבור (כמו –רכישת גלידת פיסטוק למעון ראש הממשלה בסכומים מופקעים), וגם יעוררו דיון ציבורי בסוגיות פוליטיות מהותיות יותר ופחות.


למידע עדכני על סעיפי תקציב, העברות תקציביות, והעברות לגופים פרטיים בעזרת תמיכות והתקשרויות – היכנסו לאתר מפתח התקציב: obudget.org

מעוניינים להצטרף אלינו, לקדם שקיפות תקציבית ולעשות את העולם טוב יותר? היכנסו לכאן

רוצים לתרום? היכנסו לכאן

רוצים לשאול שאלה, לשתף, להתווכח או סתם לקשקש? הצטרפו לדיון התוסס בפורום מפתח התקציב או בדף הפייסבוק של הסדנא.

רוצים לדבר איתנו בפרטי? כתבו לנו ל adam@obudget.org

לפניות בנושא תקשורת ניתן ליצור קשר עם דובר הסדנא לידע ציבורי, ניר הירשמן, בטלפון 050-6205384, או בדוא”לnir@nirshman.com

מי מפחד מרכש פתוח ? רשמים מכנס ה OGP – חלק שני

מי מפחד מרכש פתוח? רשמים מכנס ה OGP – חלק שני

OGP stickers

בעוד אנחנו בסדנא נאבקים לפתיחת מידע על התקשרויות הממשלה עם ספקים, ושומעים למה אי אפשר לפתוח את המידע הזה (תירוצים נפוצים: זה מסובך, ספקים לא ירצו לגשת אם המידע יהיה פתוח, איך נגן על סודות מסחריים, המחירים יעלו, ואת מי זה בכלל מענין?) מדינות העולם שועטות קדימה ומותירות אותנו הרחק מאחור.

מדובר ללא ספק בנושא חם. שני שליש מהמדינות החברות ב- OGP כללו בתוכניות שלהן התחיבויות לשקיפות ושיתוף הציבור בהליכי הרכש שלהם. ישראל לא אחת מהן. יש אמנם התחיבויות בתוכנית הישראלית להגביר שקיפות בפרסום הוצאות הממשלתיות, אך ביחס למדינות אחרות הן מאד לא שאפתניות ובכל מקרה מדברות על פרסום בדיעבד, לא בזמן אמת. ההתחיבות לפרסם הסכמי התקשרות עם גופים פרטיים שענינם שירותים ציבוריים, שמופיעה בתוכנית ה OGP הישראלית, היא צעד חשוב בכיוון, אך צריך לזכור שמדובר למעשה בשחזור של החלטת ממשלה 1116 משנת 2013, שבפועל אינה מיושמת על ידי משרדי הממשלה. באתר המרכזי ליחידה לחופש המידע, חיפוש המילה “הסכם” במאגר התשובות מניב 36 תוצאות בלבד. וגם כאשר ההסכמים מפורסמים, רב הנסתר בהם על הגלוי: אתם מוזמנים לנסות להבין על איזה שירותים בדיוק שילם המשרד לבטחון פנים לחברת מרמנת סכום של 5,877,703 ש”ח במסגרת “שירותי עזר לתוכנית עיר ללא אלימות”. במיוחד, בולטת בחסרונה התחיבות לפתוח ולהנגיש את הליכי הרכש עצמם, מה שלא רק יגביר שקיפות ויפחית שחיתויות, אלא יאפשר גם לעסקים קטנים ולא מקושרים לשלטון לגשת למכרזים, יגביר תחרות ויפחית את ההוצאה הממשלתית.

אז מה אפשר ללמוד ממדינות אחרות על רכש פתוח?

  • מידע פתוח וקריא-מכונה כברירת מחדל בכל תהליך הרכש: מספר הולך וגובר של מדינות כבר מיישמות את עקרון השקיפות בתהליך הרכש. דוגמא מענינת במיוחד היא סלובקיה, שם החוק תוקן כך שהסכם התקשרות עם ספקים נכנס לתוקף רק עם פרסומו באתר הממשלתי. זה הביא לכך שגם לספקים יש אינטרס ללחוץ על משרדי ממשלה לפרסם את ההסכמים על מנת להבטיח את התחיבות הגוף איתם התקשרו. 200,000 הסכמים בשנה מתפרסמים שם וכל הליך הרכש מבוצע באופן פתוח. בעבר הפרסום היה בקבצי PDF,כיום זה בפורמט פתוח. התוצאה: התחרות גברה, בממוצע מתחרים כיום על כל קול-קורא ארבעה ספקים במקום שניים, והכיסוי התקשורתי לתחום עלה ב 25%.
  • שיתוף פעולה בין חברה אזרחית, גופי מסחר והממשלה: במקומות שבהם המידע על מכרזים פתוח התפתחו לא מעט פורטלים ואפליקציות מסחריות שמספקות מידע לספקים ומסייעות/מתווכות בהליך הגשת ההצעות. מענין במיוחד לראות שבמקומות שעושים את הצעדים הראשונים בתחום, ארגוני חברה אזרחית התחילו עם בניית פלטפורמות שמאפשרות להגיש הצעות לקולות קוראים בסכומים שאינם דורשים מכרז על מנת לעקוף את הצורך בשיתוף פעולה ממשלתי מלא בהליכים המסובכים יותר. כך עשו למשל במערכת Prozorro באוקראינה – יוזמה של אזרחים שזוכה לשיתוף פעולה ממשלתי כיום; במקסיקו יוזמה חדשה של ארגון codeandoMexico בשיתוף עם הממשלה מאפשרת לספקים בתחום ה -IT להתחרות על קולות קוראים של הממשלה (שמתחת לסף שדורש מכרז) באתר מקסים בשם Retos Publicos; ואילו באינדונזיה, במסגרת הסכם בין הממשלה לארגון לא ממשלתי, הוקם אתר  Opentender.net שאוסף את המידע על הרכש הממשלתי ועורך ניתוחים על מנת למצוא מקרים בהם יש חשד לשחיתות, והם כבר מתגאים במספר כתבי אישום שהוגשו בעקבות חשיפות שלהם.  ואם סתם חשקה נפשכם לראות אתר ממשלתי, שמדגים מחויבות רצינית לנושא, מומלץ בחום לבקר באתר Buy and Sell של ממשלת קנדה.

עוד על הסיבות לפתיחת הליכי הרכש הממשלתיים אפשר לקרוא באתר של יוזמת open-contracting.org או בעלון המצוין הזה שהם חילקו בכנס. עכשיו רק נותר ליישם אצלנו.

Gov and civil society at the OGP

ממשלה וחברה ואזרחית בכנס ה- OGP. האם נצליח להביא לישראל את בשורת הרכש הפתוח? מימין לשמאל: שבי קורזן, מנכ”לית הסדנא; מאיה עדולמי, מנהלת פרויקטים מיוחדים, רשות התקשוב הממשלתי; רבקי דב”ש, ראשת היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים; תהילה שוורץ אלטשולר, ראשת תחום רפורמות במדיה וממשל פתוח, המכון הישראלי לדמוקרטיה; יאיר פראנק, ראש רשות התקשוב הממשלתי, משרד ראש הממשלה.

ומה עוד?

תחום חדש יחסית בעולם ה – OGP שצובר התענינות הלכת וגוברת הוא Open Justice, העוסק בפתיחת מידע על בתי משפט, פסיקה ושופטים, ובאופן רחב יותר בזכות ובנגישות לצדק. עוד נושא שנראה שסוחף את עולם הממשל הפתוח הוא חקיקת חוקי מידע פתוח (open data legislation) לצד חוקי חופש מידע. בלטביה נחקק לאחרונה חוק כזה, והצרפתים סיפרו כיצד הצעת חוק “הרפובליקה הדיגיטלית” לוותה בהליך שיתוף ציבור בין 3 שבועות במסגרתו אזרחים הוזמנו להגיש תיקונים לסעיפי החוק ומעל ל 20 אלף איש השתתפו בתהליך. ולבסוף, במסגרת הכנס הושקה אמנת המידע הפתוח ( The Open Data Charter ) והמדינות החברות ב -OGP הוזמנו לאמץ אותה.  17 מדינות כבר הצטרפו לאמנה.

אחרי שפע של הרצאות ונאומים, אוסף בלתי מתקבל על הדעת של אנשים בעניבות לצד צעירים עם לפטופים מלאי סטיקרים, מפגשים בלתי אמצעיים, שיחות מסדרון, והרבה הרבה טאקו, טוב להיות בבית.

רשמים מכנס ה OGP במקסיקו סיטי – חלק ראשון

שמיכת אורות אינסופית נגלית מחלון המטוס. מקסיקו סיטי, על 9 מיליון תושביה, נראית כמו מופע אור-קולי מרהיב ועצום מלמעלה. למטה, קיבלו את פני תור ארוך כאורך הגלות לבקורת דרכונים וריחות בלתי מוכרים. 24 שעות אחרי שיצאתי לדרכי הגעתי למלון מסוחררת ומג’וטלגת לשינה-תרדמת מלווה בקולות של הסוחרים שצועקים את מרכולתם מתחת לחלוני.

בוקר. לרגע סטיתי מהרחוב הראשי המרשים שמוביל ל Palacio de Mineria המפואר בו מתקיים כנס  ה Open Government Partnership אליו הוזמנתי כנציגת הסדנא. שני רחובות פנימה, האזור מתמלא דוכנים לצד נחילי שוטרים מפחידים למראה, חמושים למלחמה. עוד נחזור למשטרה בהמשך היום.

יום לפני הכנס הרשמי התקבצו יחדיו בקומות התחתונות כ 1000 נציגי החברה האזרחית מרחבי העולם בעוד הקומות העליונות מלאו בנציגי ממשל לדיונים משלהם. הישראלים כרגיל הפרו את הסדר, ומאיה עדולמי מהתקשוב הממשלתי ואני ישבנו לקפה ושיחה על תוכניות משותפות לשנה הבאה.

במקסיקו סיטי מצאתי את שליבי מחפש מזה זמן מה: עדות לכך שפעילות למען ממשל פתוח ושקיפות יכולה לקדם זכויות אדם. במקסיקו ובאמריקה הלטינית בכלל יש חברה אזרחית בועטת, פעילה ואמיצה שנלחמת בהפרות חמורות של זכויות אדם. ויש להם הרבה מאד עבודה: שחיתות, אלימות משטרה,רצח של עיתונאים ושליטה של קרטלי פשע אכזריים. פעילים לבושים בחולצות שקוראות לממשלה המקסיקנית לאתר את אלפי הנעדרים במדינה ולהפסיק להגן על הפושעים מילאו את הכנס ובכל הזדמנות הביכו את ממשלתם המארחת, שמתהדרת ביוזמות מידע פתוח, ובאותה נשימה מסתירה מידע על פשעים מחרידים.

Mexican human rights activists protest

פעילי זכויות אדם בחולצות עם כיתוב שמוחה על רציחתם של 43 סטודנטים לפני שנה, ו 26,000 נעדרים במדינה, בכניסה לאולם הכנס.

במפגש שכותרתו כיצד ה-OGP יכול לקדם גישה לצדק, נציגת ארגון Article 19 סיפרה איך הם הצליחו להכניס לתוכנית ה OGP של ממשלת מקסיקו התחיבות להקים אתר שבאמצעותו ניתן לאתר עצורים. הם דרשו גם אתר לחיפוש שמות נעדרים והצלבה שלו עם רשימות העצורים, אך שם טרם נחלו הצלחה. תפסתי את Anna Cristina Ruelas מהארגון כדי לשמוע עוד. הדרישה הגיעה על רקע מספר עצום של נעדרים במדינה ובמיוחד לאור מחאות נרחבות סביב חטיפתם ורציחתם של 43 סטודנטים לפני כשנה. היא סיפרה שלמרות שהם במקור פעילים בהגנה על עיתונאים, הם החליטו יחד עם ארגוני זכויות אדם אחרים לקדם את פתיחת מאגר העצורים ומאגר הנעדרים, כי הגיעו למסקנה שכל הארגונים זקוקים למידע הזה. למקום הימצאותם של עצורים בזמן אמת נודעת חשיבות כדי למנוע היעלמויות, עינויים והגשת סיוע משפטי בזמן. שיתוף הפעולה הזה הוביל להצלחה כבירה, לאחר שהתחיבויות קודמות של הממשלה לפתוח את המידע לא קוימו.

תמונות של 43 הסטודנטים שנחטפו ונרצחו תלויות כחלק ממחאה מחוץ למשרד ממשלתי, מקסיקו סיטי.

תמונות של 43 הסטודנטים שנחטפו ונרצחו תלויות כחלק ממחאה מחוץ למשרד ממשלתי, מקסיקו סיטי.

במושב שעסק בשקיפות משטרתית,הודגש שוב עד כמה סוגיות שקשורות בבטחון של אזרחים, צדק וזכויות אדם רחוקים מלהיות בליבה של ה- OGP. רק 6 מתוך 66 מדינות שחברות ב OGP כללו התחיבויות שקשורות בשקיפות משטרתית (וניחשתם נכון, ישראל לא אחת מהן), וזאת כאשר יש הסכמה רחבה שמשטרות הן מהגופים הכי פחות שקופים שיש. במושב הציגו מחקר השוואתי ראשוני שעוסק בשקיפות של שיטור מחאות: עד כמה משטרות מפרסמות נהלי פעולה במחאות ציבוריות, את אמצעי השיטור שמותר לעשות בהם שימוש בהפגנות, מספר המעצרים ותוצאותיהם ועוד. אפשר לראות מהתרשים הבא שהמצב לא מזהיר. מי רוצה להרים את הכפפה ולשחזר את המחקר בישראל ?

ranking of police transparency re public protest

מחקר ראשוני ב 4 מדיניות על שקיפות משטרתית בשיטור מחאות/הפגנות מלמד שהמצב עגום. מקור: Open Society Justice Initiative, FGV, & Transparency Audit Network.

 

 

בחלק השני: כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על למה כדאי לפתוח את תהליכי הרכש והמכרזים הממשלתיים ואיך מדינות שונות בעולם עושות את זה.

מפתח התקציב – לאן הולך הכסף באמת?

מה זה  “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף”?

מפתח התקציב, אחד הפרויקטים הוותיקים שלנו, עוקב אחר חלוקת תקציב המדינה בין משרדי הממשלה, התחומים והתוכניות השונות, ואחר השתנותו המתמדת בעקבות העברות תקציביות. בחודשים האחרונים הפרויקט התרחב וכעת הוא מאפשר לראות גם את ההכנסות וגם את ההוצאות של הממשלה בפועל. פרוייקט הבת “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף” נולד מהרצון להבין לאן הכספים של משלם המיסים מגיעים בסופו של יום. התקציב הוא אחד האמצעים החשובים העומדים לממשלה בביצוע מדיניותה ובהבטחת שירותים לאזרחים. הממשלה מוציאה את כספי התקציב על תשלום משכורות לעובדי המדינה, על רכישת סחורות ושירותים מגופים חיצוניים, ובנוסף על מתן תמיכות לארגונים שונים (כגון העברות לעמותות או סובסידיות לחברות מסחריות).

עד היום היה קשה מאד לעקוב אחר ההתקשרויות הללו, למפות או לנתח אותן. העדר השקיפות בתחום הופך אותו למועד לפורענות ומהווה פתח לבזבוז כספי הציבור, בין אם על ידי קנייה של שירותים מיותרים, תשלום מחיר מופקע, או אף שחיתות באמצעות העברת כספים לגופים חיצוניים בתמורה לטובות הנאה.

י
רכש

הצוות מימין לשמאל:  שי שיינפלד, ג’ונתן רויזין, סער אלון-ברקת, עומר ברטל, אורי פז, נעמה כהן , מעין חג׳אג׳, ויטלי לובימצב

איך נולד הרעיון?

סער, מוביל הפרוייקט מספר: “כשעבדתי על התזה שלי בתואר השני, חיפשתי מידע בנוגע לכספים שקיבלו חברות פרטיות מהמדינה. המחקר שלי התמקד בתגובות של ארגונים שונים למחאה החברתית, ובפרט בשאלה האם ככל שארגונים תלויים יותר בתמיכה כספית מהמדינה, כך הם יהיו נכונים יותר להגיב לביקורת מהציבור. חיפשתי לשווא מידע במקורות רשמיים ואפילו פניתי לגורמים בממשלה, אבל נתקלתי בסירוב לבקשות שלי לקבל את המידע. המצב שבו כאזרח אין לי דרך לדעת כמה כסף קיבלה חברה כלשהי מהמדינה היה נראה לי ממש אבסורד. פשוט לא הסכמתי לקבל את זה.

בהאקתון של הסדנא באוקטובר 2014 פגשתי את עומר ברטל, היום המפתח הראשי של “מפתח התקציב – לאן הולך הכסף”. עומר, מתוך הניסיון האישי שלו כעוסק עצמאי, הדגיש את הצורך להרחיב את התחרות על מכרזים של המדינה, גם כדי לתת הזדמנות שווה למעגל רחב יותר של ספקים ונותני שירותים, וגם כדי לדאוג שלא עושקים את הממשלה במחיר. יחד התחלנו להריץ את הרעיון.

מה מקור הנתונים? מה הכלי שאתם בונים מספק שאין באתרים הממשלתיים?

רוב הנתונים שלנו מגיעים מאתר מינהל הרכש הממשלתי, שמעדכן באופן יום יומי התקשרויות של הממשלה בפטורים ממכרז. למעשה, זה ממשק משתמש הפתוח לציבור של מערכת ממשלתית בשם מנו”ף (“מערכת ניהול ופרסום מכרזים ופטור ממכרז”). המערכת הזאת נוצרה בראש ובראשונה על מנת לתת לספקים ונותני שירותים מידע שיאפשר להם לגשת למכרזים ממשלתיים. בהתאם לכך, הנתונים המוצגים הם סטטיים, ולא מתעדכנים כאשר המשרדים משנים את תנאי ההתקשרות. כמו כן לא ניתן לראות אגרגציה של התקשרויות (למשל – מה סך ההתקשרויות של עמותה מסויימת או של משרד מסויים בחודש מסויים). אנחנו לוקחים את המידע מאתר מינהל הרכש, ועושים אינטגרציה שלו עם מידע מפורטל התמיכות וממקורות נוספים כמו מאגרי חברות ועמותות ועוד. המטרה העיקרית שלנו היא לתרגם את המידע על התמיכות וההתקשרויות לסיפור מעניין ובעל ערך חדשותי, כזה שקופץ לעיתונאי ישר לעיניים.

האם כבר מצאתם תופעות חריגות וסיפורים מעניינים? איך אתם מתכוונים לחפש אותם?

גילינו שמשרדים יכולים לאחר מאוד בדיווח על ההתקשרויות, וגם לשנות תכופות את פרטי ההתקשרות. אוששנו דפוסים שידענו שקיימים, כמו ריבוי התקשרויות המשך עם אותם הספקים, הרבה התקשרויות עם חברות ייעוץ, כמות בלתי נתפסת של התקשרויות עם קבלני שירותי אבטחה וניקיון וחברות כוח אדם. חוץ מזה צצים לא מעט סתם מקרים מבדרים. למשל, הרבה התקשרויות עם זמרים, אומנים. מכיוון שאנחנו אוגרים את הנתונים באופן שוטף, עם הזמן אנחנו לומדים יותר ויותר לזהות התקשרויות חריגות על בסיס ניתוח נתוני העבר.

האם המאגר שבניתם פתוח לשימוש של אחרים?

בהחלט. כמו כל שאר המידע שנמצא באתר מפתח התקציב, הנתונים על ההוצאות זמינים וניתן להוריד אותם וליצור שאילתות SQL דרך data.obudget.org.

רכש 2 נע

איזה עוד מאגרי מידע הייתם רוצים שהממשלה תפתח? מה הכי דחוף בעיניכם?

חסר לנו מידע על התקשרויות במכרזים פומביים, שבאופן אבסורדי לא זמין היום כלל, בניגוד למידע על ההתקשרויות בפטור ממכרז. יש גם גופים, כמו משרד הבטחון שלא טורחים לפרסם כלל את ההתקשרויות שלהם, גם את אלה שכלל לא נוגעות בסוגיות בטחון, כמו רכישת נייר טואלט.

שנית, היינו רוצים לקבל מידע על התקנות התקציביות שמהן הוציאה הממשלה את הכסף למימון ההתקשרות, מה שיאפשר לנו לבדוק האם הכסף אכן יצא למטרה שלשמה הוא יועד בתקציב המדינה. כבר נמצא בעבר, למשל, שתקנה תקציבית המיועדת לחיזוק הפריפריה שימשה למתן מענקים לגרעינים תורניים ברמת אביב ג’. אנחנו יודעים שמשרדי הממשלה מזינים את התקנות במערכת שלהם, ואפילו מחוייבים לכך מתוקף ההנחיות של החשבת הכללית, אבל בפועל מכל הסעיפים שהם מזינים זהו הסעיף היחיד שבחרו לא להציג לציבור באתר של מינהל הרכש. כשפנינו ושאלנו על כך, השיבו לנו שהסעיף הזה זמני ולכן הם אינם מעוניינים להציג אותו.

כדי להשלים את פערי המידע הללו, הגשנו בקשות חופש מידע רוחביות לכל משרדי הממשלה. במקביל אנחנו עובדים יחד עם היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים ובשיתוף פעולה הדוק עם התנועה לחופש המידע, לגיבוש נהלים חדשים לפרסום מידע על התקשרויות משרדי ממשלה עם ספקים. אנחנו חושבים גם על קידום הצעת חוק שתחייב את המשרדים לפרסם את כל פרטי המידע הללו. אני אופטימי.

מסך רכש

מה האתגרים שהתמודדתם איתם מבחינת העיצוב?

אורי, מעצב האתר: היה לי חשוב ליצור ממשק גרפי שמנגיש למשתמש מידע בירוקרטי יבש ומורכב בצורה נוחה ובהירה, כך שאפשר יהיה באופן מיידי להבין את הקונטקסט של כל התקשרות.

עמודת העדכונים הימנית מציגה רשימה של התקשרויות שניתן לסנן לפי פילטרים שונים. בחלון השמאלי אנחנו מציגים לגבי כל התקשרות, בנוסף למידע שכבר קיים באתר מינהל הרכש, גם את היסטוריית השינויים של אותה התקשרות וגם התקשרויות ומענקים קודמים של אותו ספק עם כלל המשרדים.

מה התכניות שלכם לעתיד?

אנחנו מנסים לאסוף מידע נוסף על הגופים עמם המדינה מתקשרת, למשל – במה עוסק הארגון, מי הבעלים, מי יושב בהנהלה, מה מקורות המימון שלהם. בהמשך נוכל להצליב את המידע הזה עם מידע על תורמים לגופים פוליטיים ופעילים במפלגות, מה שיאפשר לנו לזהות מקרים שבהם מועברים כספים לגורמים פרטיים שבעבר הביעו תמיכה במפלגה או במועמד, דבר שיכול על פניו להוות חשד לשחיתות.

כיוון נוסף שמעניין אותנו הוא ליצור אפליקציה לעסקים שתשלח התראות על התקשרויות שהתוקף שלהן עומד לפוג. זאת כדי להרחיב את מעגל המתחרים על הזדמנויות עסקיות של המדינה.

אנחנו מקווים שבסיס הנתונים גם ישמש בעתיד למחקר בנושאים שונים כגון הפרטה ומיקור חוץ של שירותים.

Richard Stallman

גיבורי השעה – קיצור תולדות המחאות הטכנולוגיות

המאמר פורסם לראשונה באלכסון על ידי מרי לויצקר ב- 13.7.2015.

עולם ההייטק אינו מזוהה לרוב עם מודעות חברתית גבוהה ותרומה לקהילה. בעובדי התעשיה דבק דימוי של יאפים נהנתנים במקרה הטוב או גיקים מנותקים החיים בעולם של מציאות מדומה במקרה הרע. סידרת הסאטירה הפופולרית “סיליקון ואלי” מפגישה אותנו עם שלל הטיפוסים הנלעגים של העמק, הנעים בין מגושמות חברתית לשיגעון גדלות. מחוץ למסך הקטן, התעשייה סופגת חצי ביקורת מורעלים על הומוגניות חברתית ובעיקר על הדרת נשים, בעוד שעובדיה מואשמים בהאצת הג’נטריפיקציה ודחיקת רגליהם של השחורים והעניים מאיזור המפרץ של סן פרנסיסקו לטובת המיליונרים החדשים. אולם דווקא אותם הגיקים-נובורישים יזמו כמה מתנועות המחאה הרדיקליות ביותר והגו כמה מהרעיונות היותר מעניינים לשינוי חברתי בשלושת העשורים האחרונים.

אני מנחשת שהאסוציאציות הראשונות שעלו בכם עם קריאת שורות אלה קשורות לפלטפורמות למיקור המונים כגון Wikipedia או למימון המונים כדוגמתKickstarter ו-Kiva (למתן מיקרו-הלוואות לבעלי עסקים קטנים במדינות מתפתחות), או אולי חשבתם על אתרים של שיתוף נסיעות, אירוח כמו Couchsurfing ולוחות מודעות כגון Craig’s List או “אגורה” הישראלית; אוניברסיטאות פתוחות מקוונות כמו Khan Academy, פלטפורמות לדיונים ולקבלת החלטות קולקטיבית וכהנה וכהנה.

אין ספק כי כל אלה, בין אם מטרתם היא עסקית או פילנתרופית, שינו ללא הכר את חיי הקהילה וצורות התקשורת שלנו. אולם, בכל אלה הטכנולוגיה היא כלי הבונה ומחזק קהילות, המאפשר לאנשים לתרום לאחרים עם ידע, כסף, ספה בסלון או מושב במכונית. הטכנולוגיה כאן היא רק אמצעי לשפר ולהעשיר את עולמנו החברתי או פשוט לעשות את החיים שלנו לקצת יותר זולים ונוחים. הטכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. היא עצמה איננה דבר שנוי במחלוקת ואינה נמצאת במוקד של דיון או מאבק חברתי.

אם אזכור של מאבק חברתי בהקשר הדיגיטלי גורם לכם מיד לחשוב על פייסבוק וטוויטר, אתם צודקים, אך גם בהם לא אדון במאמר זה. על תפקידן של הפלטפורמות החברתיות בהתארגנויות הספונטניות של האביב הערבי, Occupy Wall Street ומחאת האוהלים בישראל כתבו רבים וטובים, ואף המציאו שלל שמות לסוג זה של אקטיביזם: אקטיביזם רשת, אקטיביזם דיגיטלי וכדומה. גם כאן, הטכנולוגיה היא שוב אמצעי בלבד.

אם כן, כשאני מדברת על טכנולוגיה כמטרה של מאבק, הכוונה היא לאותן תנועות חברתיות שפועלות כדי להשפיע על האופן שבו הטכנולוגית מעצבת את חיינו כאזרחים וכאנשים פרטיים, ועל המגבלות שהיא כופה עלינו מעצם המבנה שלה. תנועות המחאה הטכנולוגיות נאבקות נגד היכולת של ממשלות וחברות עסקיות לאגור מידע פרטי על אזרחים ומנגד מתקוממות נגד הגבלת הגישה למאגרי מידע שביסודם שייכים לציבור כגון פרסומים אקדמיים או תקציבים ממשלתיים. הן מתנגדות לדרקוניות של שיטת הפטנטים ודורשות אינטרנט פתוח, נגיש ושוויוני.

שני עמודי התווך המרכזיים של אקטיביזם טכנולוגי הם תוכנה חופשית ומידע פתוח. ב-40 שנותיו הקצרות של המחשב האישי, נרקמה סביב שני אלה מיתולוגיה מפוארת עם סיפורי גבורה וגיבורי-על למכביר. על כן, אתחיל מבראשית.

קיצור תולדות הגיק-טיביזם

ריצ'רד סטולמן.

ריצ’רד סטולמן

את היסטוריית ההתנגדות של מפתחי תוכנה לסדר החברתי, ובעיקר לסדר התאגידי, ראוי להתחיל כמובן עם ריצ’רד סטולמן, גיבור התרבות האגדי של כל הגיקים וההאקרים, האיש שייסד את תנועת התוכנה החופשית באמצע שנות ה-80 באוניברסיטת MIT בה למד ועבד במעבדת המחשבים. זו הייתה תקופת הינקות של תוכנה מסחרית, וסטולמן וחבריו ניסו להתנגד לנורמה, שהלכה והתגבשה באותם שנים, של תוכנה סגורה שקוד המקור שלה אינו חשוף ואינו ניתן לשינוי. עד שהגיעו מייקרוסופט, IBM ואחרות, הסטודנטים והחוקרים של מדעי המחשב נהגו להשתמש בקודים האחד של השני וללמוד מהם. המצב שבו תוכנה מגיעה כקופסה שחורה שלא כל אחד יכול לשנות אותה או להוסיף לה פונקציות חדשות נתפס בעיניהם כאבסורד.

קוד פתוח פתוח לא רק לקריאה, אלא גם לכתיבה, ומכיוון שתוכנות גדולות מורכבות מדי מכדי שמתכנת בודד יוכל לכתוב את כל הקוד שלהן מהתחלה ועד הסוף, התפתחה מסורת של כתיבת קוד מבוזרת. אחד מאבותיה הוא לינוס תורבלדס, הממציא האגדי של מערכת ההפעלה LINUX, שאומנם לא היה איש פוליטי כמו סטולמן, אך השאיר חותם מעשי עצום על תרבות התוכנה. כל חלקיה של לינוקס משוכתבים כל העת בידי קהילת תורמי קוד ענקית המפוזרת בכל העולם. במאמרו המפורסם מ-1997 “הקתדרלה והשוק” תיאר אריק ריימונד את שיטת פיתוח התוכנה של לינוקס כשוק שבו קוד המקור פתוח ונגיש לכל. בניגוד לשיטת הקתדרלה שבה קוד המקור אומנם חשוף, אך רק מעטים רשאים לתרום ולפתח אותו, בשוק יש אינסוף עיניים שיכולות לנטר, לבקר ולשכתב את הקוד עד לתיקון אחרונת התקלות. זו בדיוק השיטה שבה עובדת ויקיפדיה.

לינוס תורבלדס

לינוס תורבלדס

פעילותם הולידה את תנועת התוכנה החופשית ואת מושג הקוד הפתוח. על פניו מחאה זו הייתה פנים-טכנולוגית ולא נגעה באופן ישיר לחיים שמחוץ לעולם ההייטק. אבל השפעתן האמיתית של תנועות חברתיות נמדדת גם בתנועות ההמשך שהן מולידות ובגלגולים שעוברים הרעיונות שהן זרעו. מעבר לכך שעקרון הקוד הפתוח פתח את האינטרנט לכתיבה, אידאל התוכנה החופשית היווה תשתית לתנועת האינטרנט החופשי בכללותה. סטולמן, הוגה הרעיון המקורי, סיכם את גישתו לתוכנה במשפטו המפורסם שמבדיל בין ״חופשי״ ל״חינם״:

“Free as in speech, not free as in beer״

פרופ׳ לורנס לסיג.

פרופסור לורנס לסיג

תוכנה חופשית היא כזו שניתן להעתיק, לשכתב ולהעביר הלאה ואין להחיל על כל גרסאותיה כל הגבלה של זכויות יוצרים. זוהי ההגדרה של ה-copyleft, מאין אנטי-זכות יוצרים, התשליל של ה-copyright. התחכמות משפטית זו שימשה השראה לפעילות הענפה של התנגדות לפטנטים, רשיונות תוכנה, וזכויות יוצרים. ב-2001 לורנס לסיג, פרופ’ למשפטים בהארוורד, הקים את ארגון ה- Creative Commons אשר אחראי לניסוח של סדרה של רישיונות פתוחים לקניין רוחני. רישיונות אלה משמשים היום את מרבית התוכנה הפתוחה בעולם, כמו גם מאגרים גדולים של תצלומים, טקסטים ויצירות אומנות, ומגנים על זכותם לשינוי ושיתוף חופשיים. הצעירים של היום צורכים תרבות ובאותו זמן משכתבים אותה, אמר לסיג, ובאמת מושא המאבק שלו מזכיר את המתקפה על תקליטני היפ-הופ של שנות ה-80 שסימפלו (חתכו, ערבבו ולפעמים עיוותו) קטעים מיצירות קיימות לתוך המוזיקה שיצרו, ונתבעו ע”י חברות התקליטים.

ארון סוורץ.

ארון סוורץ

ארון סוורץ, שהיה אחד מתלמידיו של לסיג ושותפו לדרך הפוליטית, הרחיב את המאבק של חופש ייצור, עיבוד והפצת הידע גם לחופש בסיסי הרבה יותר של גישה חופשית לידע. הוא התפרסם בזכות הפריצה שלו ב-2011 לרשת של MIT דרכה שאב 4.8 מיליון מאמרים אקדמיים מתוך המאגר של JSTOR במטרה לפרסם אותם בחינם. המחאה של סוורץ התנגדה למסחור והגבלת הגישה לידע אוניברסלי השייך לאנושות כולה, שהפקתו ממומנת מכספי מסים (בדמות מענקים ממשלתיים למחקר אקדמי). המאבק על חופש הגישה, בדומה לחופש הייצור והשיתוף של ידע, תוכנה, יצירות אומנות או כל סוג אחר של קניין רוחני, הוא מאבק על האופן שבו זכויות היסוד שלנו מקודדות לתוך הטכנולוגיה, שבו חוקי האינטרנט קובעים את ההיררכיה של ייצור וצריכת הידע ומגדירים את חלוקת ההון האינטלקטואלי. סוורץ נעצר, אך בעוד מתנהלת נגדו חקירה הוא הוביל קמפיין חדש, שאפתני ומתוקשר יותר מכל קמפיין קודם להגנה על חופש האינטרנט. הקמפיין התחיל מעצומה שסוורץ וחבריו הפיצו נגד שתי הצעות החוק הידועות בשמן SOPA ו-PIPA שעמדו באותה עת להצבעה בפני הקונגרס האמריקאי. הצעות אלה שנתמכו על ידי חברות תקשורת וחברות תקליטים גדולות ועל ידי תעשיית הקולנוע, היוו ניסיון של יצרניות התוכן להילחם בהפצה בלתי מוגבלת של תוכן מחוץ לגבולות ארה”ב. כעת אתר שהחזיק בתוכן באופן בלתי חוקי היה עתיד להיות מנוטרל בעקבות מניעת הופעתו בתוצאות של מנועי החיפוש, קבלת תשלום דרך שרותי תשלום מקוונים או מרווחי פרסום, שרובם ניתנו על ידי חברות אמריקאיות הכפופות לחוק האמריקאי.

עבור הקהילה הטכנולוגית ויצרני התוכן הפתוח זה היה כמו אגרוף בבטן. טענת הנגד שלהם גרסה כי אף אתר לא יכול להבטיח שלעולם לא תעלה עליו אף פיסת תוכן לא חוקית, אפילו באתר של הממשלה מצאו קובץ שהופץ בניגוד לתנאי הרישיון שלו. העצומה תפסה תאוצה והחוק נתקע בנבחי בית הנבחרים. בינואר 2012 רגע לפני שימוע חוזר לשתי ההצעות, באקט מחאה ספונטני ובלתי מתואם מספר אתרים גדולים כגון ויקיפדיה, גוגל, פליקר ואחרים החשיכו את אתריהם ופרסמו הודעות מחאה נגד החוק. בתוך יום, דעת הקהל האמריקאי התהפכה והחוק נקבר. זה לא עוד מאבק על זכויות יוצרים, אמר סוורץ, זה מאבק על החופש להתחבר. אולם המאבק הזה גבר עליו. הוא עמד בפני הרשעה במשפטו כשהעונש המקסימלי האפשרי על מעשיו הגיע ל- 35 שנות מאסר בפועל וקנס בשווי מיליון דולר. הוא לא עמד בלחץ התביעה והתאבד שנתיים אחרי תחילת המשפט. בגיל 26 הוא הפך לגיבור תרבות, לסמל של ההאקר הטוב, הרובין הוד של המידע.

בין חופש הביטוי לפרטיות

גיבור אחר שנכנס לפנתיאון ההאקרים הוא אדוורד סנודן. ב-2013 סנודן, עובד לשעבר של הסוכנות לביטחון פנים האמריקאית, הדליף מיליוני מסמכים החושפים את קיומה של רשת ממשלות העוקבות בצורה מתואמת אחרי האזרחים אחת של השניה באמצעות איסוף של מידע פרטי שהן מקבלות היישר מגוגל, פייסבוק וחברות אחרות שמחזיקות בתיבות ההודעות הפרטיות שלנו. על אף שסנודן מדבר על הצורך בהגנה על מידע וסגירה שלו להבדיל מפתיחה ושיתוף, במובנים רבים הוא חלק מאותה התנועה. המשותף למאבק של סטולמן, סוורץ וסנודן הוא העיסוק בעצם הארכיטקטורה של הרשת, במאזן הכוחות שהיא מייצרת בין הממשלות, התאגידים והאזרחים/המשתמשים שהופך להיות מובנה בתוך הטכנולוגיה עצמה. האופן שבו היא קובעת עבורנו את הזכויות שלנו כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות. כמו שאמר אבן מוגלן, המייסד של המרכז המשפטי לחופש התוכנה (SFLC), המספק ייעוץ משפטי בחינם למפתחי תוכנה חופשית, ואשר כינה את פייסבוק ‘מכונת מעקב עצומה’ – “בימים אלה האנושות בונה רשת שמחברת את המין האנושי כולו יחד, והציבור הרחב לא שולט באופן שבו הרשת הזאת מעוצבת. אני לא מודאג כל כך מגוגל ומפייסבוק. הם לא בהכרח יהיו פה בטווח הארוך. אני מודאג יותר מהארכיטקטורה של הרשת”.

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית

סנודן דורש מענקיות הטכנולוגיה לוותר כליל על אגירת כמויות גדולות כל כך של מידע פרטי כדי שכלל לא תהיה להן היכולת הטכנית למסור אותו לבעלי השררה, ובכך למנוע את הדילמה האתית שלב אחד לפני הגיעה להתפלמסות משפטית. במשתמשי הקצה הוא מפציר להשתמש בתקשורת מוצפנת ובדפדפנים בטיחותיים.

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית – הוא כל כך רגיש והפגיעה האפשרית בו כל כך הרת אסון ובלתי הפיכה, עד שלא קיימת אף הגנה טכנולוגית שיכולה לתת ביטחון של 100% לשלמותו ולסכל כל טעות אנוש. והראיה – תחנות גרעיניות מתפוצצות ומאגרים נפרצים, הכל עניין של זמן. אין שום הצדקה, טוענים המתנגדים, שממשלה תטמיע טכנולוגיה שבאופן אינהרנטי מסכנת כל כך את אזרחיה. בעוד שאת יתרונות קיומו של המאגר ניתן בקלות לקבל גם מטכנולוגיה חלופית של תעודה ביומטרית ללא מאגר מרכזי.

על פניו, המאבק להגנת הפרטיות יכול להתפרש כסתירה לקריאה להפיכת של מידע לחופשי, אולם בפועל הוא לא אחר מאשר צידו השני של אותו מטבע, המטבע של כלכלת המידע. הטענה היא שככל שתאגידים וממשלות יותר שואפים לאסוף מידע פרטי על האזרחים ולרגל אחריהם, בין אם באמתלת הגנה על ביטחון לאומי או הגדלת שורת הרווח, כך הם מעוניינים פחות לחשוף את מאגרי הנתונים שלהם עצמם מתוך חשש לביקורת ציבורית או הפסד של יתרון תחרותי. ככל שיותר מנכסיה התרבותיים והאינטלקטואליים של האנושות עברו דיגיטציה וככל שהשליטה בגרסה הדיגיטלית שלהם הפכה יותר ויותר ריכוזית (חברות תקליטים בינלאומיות, הוצאות לאור וכדומה), לצד המכונה הביורוקרטית שהלכה והשתכללה מבחינה טכנולוגיה, תנועת הקוד הפתוח גם היא עקבה אחר רוח הזמן והצמיחה ענפים רבים. תנועות בנות שלה – מדע פתוח, תוכן פתוח, ממשל פתוח – דורשות יותר ויותר גישה חופשית למידע והפקעה של בעלות בלעדית עליו.

תנועת הממשל הפתוח (או בשמה היותר מדויק ‘מידע ממשלתי פתוח’) היא אחד הענפים שהלכו והתעבו בעשור האחרון. לפי הפרוגרמה שלה יש לא רק להגן על חופש ייצור ושיתוף של מידע, אלא אף לחייב רשויות השלטון וגופים ציבוריים לעשות זאת באופן יזום. על המוסדות לפרסם את מאגרי המידע שנמצאים ברשותם כדי להבטיח שקיפות, אחריות ושיתוף הציבור, מנדבכיה המרכזיים של הדמוקרטיה. שקיפות היא לא המצאת המאה – החידוש בדרישה הזו הוא הפורמט. חוק חופש המידע נחקק בארה”ב כבר ב-1966, כאשר בישראל הוא התקבל ב-1998, ובבריטניה, חלוצת המאבק לפתיחת מידע ממשלתי, רק ב-2000.

לפי החוק הישראלי הרשות יכולה לספק את המידע גם כמודפס במדפסת סיכות אם תרצה לעשות זאת, ולכן כלל אי אפשר להבטיח שהמידע יהיה מועיל למי שמעוניין לעשות בו ניתוח או עיבוד דיגיטלי כלשהו או לפתח תוכנה שמשתמשת בנתונים. כך קרה שחברי הכנסת בישראל עדין מקבלים ממשרד האוצר את ספר התקציב כארגז של ניירת ולא כקובץ עם טבלה או כאתר המציג את אוקיינוס המספרים בצורה קריאה יותר למוח אנושי. כמו כן, החוק מאפשר לרשות לגבות תשלום עבור השירות במקרה בו איסוף המידע הצריך ממנה משאבים עודפים. מכיוון שהפקת המידע הופכת לרווחית ובמקרים מסוימים חברות פרטיות גוזרות קופון על הדרך, המידע מגיע עם רישיון שלא מאפשר כלל את המשך הפצתו. כך למשל הטקסט העדכני והמשולב של כל חוקי מדינת ישראל שמור בידי חברות פרטיות שאינן מאפשרות גישה פתוחה אליו ולעתים אף טוענות לזכויות יוצרים על נוסח החוק. מעבר לחיזוק הדמוקרטיה העלאת רמת האמון בממשלה, ושיפור השרות לאזרח, פתיחת המידע נועדה לעודד את המגזר העסקי לחפש שימושים יצירתיים למידע החדש ולפתח כלים מועילים כדוגמת Moovit ומדל”ן.

פעילות לקידום ממשל פתוח החלה לצבור תאוצה במקביל בבריטניה ובארה”ב באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 עם הקמת ארגונים כגון Open Knowledge Foundation הלונדונית ו-Sunlight Foundation בוושינגטון. אז נולד גם הכינוי ‘טכנולוגיה אזרחית’ (Civic tech) המאגד תחתיו כלים טכנולוגיים שנועדו לשפר וליעל את תפקודן של ממשלות ולהגביר מעורבות אזרחית. בישראל את התנועה הזו מובילה ‘הסדנא לידע ציבורי’. מתנדבי הסדנא בונים אתרים שמנגישים לציבור הרחב בצורה פשוטה ומוחשית מידע עשיר ומורכב כגון תקציב המדינה, תוכניות בניין עיר (תב”ע), סטטיסטיקה של תאונות דרכים, פעילות הכנסת ועוד. מידע שלולא כן היה נשאר ספון במחשביהם של פקידי ממשל חשדנים שלנצח היו ממשיכים להזהיר אותנו מפני הסכנות האיומות שבשימוש לא מושכל ולא מקצועי בו.

חסידי מידע פתוח אם כן, דורשים שהדמוקרטיה, בדומה לזכות לפרטיות תהיה ממומשת על ידי טכנולוגיה. הדימוי העולה בדעתי הוא של סייבורג, דמוקרטיה שחצי מגופה הוא אדם וחציו מכונה. הטכנולוגיה אינה רק עוד כלי עזר, אלא היא המימוש הבלעדי שמאפשר את הביטוי המלא של הדמוקרטיה. הבחירה בין דף מודפס לבין קובץ לא קיימת. הקובץ אינו הגרסה המשופרת של הדף אלא הוא הצורה היחידה האפשרית המקיימת עקרונות דמוקרטיים. כמו שחברי ‘הסדנא לידע ציבורי’ אוהבים לומר “אם בספריית בית אריאלה, במרתף חשוך, בתוך ארון סגור, מאחורי שלט ‘זהירות נמר’, יש ספר שבו נמצא המידע, זה חסר משמעות. כל עוד המידע לא מונגש, הוא לא באמת קיים”.

זהו קיצור תולדות תנועות מחאה טכנולוגיות, השואבות מביקורת על הקפיטליזם, משיח זכויות הפרט ומערכי הדמוקרטיה. הן נלחמות על האופן שבו תעוצב הרשת ויקבע מאזן הכוחות בין אזרחים לממשלותיהם ובין משתמשי הקצה לתאגידים. זאת לא רק מחאה של מתכנתים והאקרים על זכותם לקרוא את הקוד של התוכנות של מייקרוסופט – זאת המחאה של כולנו.

צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5

מה בין שקיפות להגנה על פרטיות? או מה מסתירים הח”כים.

המאמר פורסם לראשונה על ידי מרי לויצקר בשיחה מקומית ב-6.7.2015

בשבוע שעבר עברו בכנסת שתי הצבעות, שעל פניו אין ביניהן דבר וחצי דבר. הראשונה, הצעת החוק לשקיפות בוועדת השרים לענייני חקיקה, הדורשת פרסום של פרוטוקולים ותיעוד ההצבעות של השרים בוועדה הכי שושואיסטית בכנסת (אחרי ועדת חוץ וביטחון). השניה היא הארכת הפיילוט של המאגר ביומטרי, שמאפשר להמשיך ולאגור מידע פרטי ורגיש של אזרחים ודורש מאיתנו לסמוך על הממשלה שתשמור עליו. התוצאות היו צפויות: ההצעה הראשונה נפלה ביום ראשון ברוב קולות בוועדת השרים לענייני חקיקה, ואילו הארכת הפיילוט אושרה ביום שני במליאת הכנסת. אז מה אם כן משותף בין שקיפות וחשיפה להגנה על פרטיות והסתרה?

אם תופסים קצת מרחק ומסתכלים על שתי ההצעות יחד, בעיקר על הנימוקים והתירוצים העולים בהקשר של ההתנגדות לראשונה והתמיכה בשניה, מגלים משהו מעניין על התפיסות של נבחרינו באשר לזכויות ולחובות שלהם כלפינו. מה שהם בעצם רוצים להגיד לנו זה ש”ככל שנגלה לכם פחות עלינו ונדע יותר עליכם, כך יותר טוב לדמוקרטיה”. אם היו יכולים וודאי היו מחוקקים חוק לדרישת שקיפות מאזרחים ולהגברת הגנת הפרטיות של הח”כים והשרים.

בוועדת השרים לענייני חקיקה מוכרע גורלן של כל הצעות החוק הפרטיות במחי ידה של המשמעת הקואליציונית (המשמר החברתי כתבו דו”ח מפורט ומזעזע על המצב). אך למרות החשיבות של הדיון וההצבעות בוועדה, לציבור אין דרך לדעת מי תמך ומי הפיל הצעות חוק ובאיזו אמתלה. רק השבוע הפילה הוועדה את הצעת החוק שיזם ח”כ מיקי רוזנטל “שקיפות אינטרסים כספיים וגילוי עניינים של חברי הכנסת והשרים”, ואת הצעת החוק לנישואין וגירושין של ח”כ זהבה גלאון. לא הייתם מתים להיות זבוב על הקיר כדי לשמוע מה כל כך הפריע לשרים בשקיפות ובגירושין? בדיוק בשביל זה יש פרוטוקולים, אתם חושבים לעצמכם. רק שאין. ולא יהיה בקרוב. “כדי למנוע דיונים פופוליסטיים”, הסביר ח”כ יאיר לפיד.

מליאת הכנסת (צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5)

צילום: איציק אדרי, ויקימדיה CC BY 2.5

העיתונאי תומר אביטל, מקים המיזם “מאה ימים של שקיפות”, שביקש מהח”כים לחשוף את יומני הפגישות שלהם, שיתף איתי בעוד כמה מהתירוצים הנפוצים בהם נתלים הח”כים כדי לשכנע אותנו ששקיפות זה פאסה. כשהם לא מסכימים לגלות לנו עם איזה חברים שלהם הם שותים קפה לפני איזו הצבעה בכנסת הם אוהבים לומר ש”זה מידע רגיש”, או אפילו “זו חדירה לפרטיות, יש גבול לחופש המידע”. מדובר במידע על פגישות שהם עורכים בתפקיד במהלך יום העבודה שלהם, כמובן. והנה עוד כמה תירוצים עילאיים ומתנשאים ששמעתי מהמתנדבים של הסדנא לידע ציבורי (עמותה הפועלת לפתיחה והנגשה של מידע ציבורי באמצעות כלים טכנולוגיים) בבואם לדרוש פתיחה של מאגרי מידע ממשלתיים: “זה מידע מקצועי ומורכב כל כך, אין סיכוי שתבינו לבד”, וגם “אנחנו פשוט מפחדים משימוש לא מושכל, זה יכול לעשות נזק”.

לעומת זאת,לא נראה שהממשלה מפחדת יותר מדי מהנזק שעלול להיגרם מדליפת המידע הרגיש שהיא אוספת עלינו האזרחים – סכנה ממשית שתרחף מעלינו ברגע שנחויב להפקיד במאגר הביומטרי טביעות אצבע, תווי פנים או צילום של הרשתית שלנו. מספיק להיזכר במה שקרה ב-2006 כאשר העתק אלקטרוני של מרשם האוכלוסין נגנב על-ידי עובד מיקור חוץ של משרד ממשלתי והופץ באינטרנט בתוך תוכנת “אגרון”. המאגר כלל מידע מפורט ובכללו שמות מלאים של אזרחים ישראלים, מספרי הזהות שלהם, כתובותיהם, תאריכי לידה, ועוד, והוא הגיע לידיהם של גורמים עסקיים ואחרים והופץ ברחבי המדינה.

כבר היום המאגר הביומטרי הקיים נגיש לכל שוטר במשטרת ישראל. ואם נוסיף חטא על פשע המאגר מגובה על גבי שרתים של חברה פרטית. במצב כזה אין שום ערובה שמחר לא נמצא את טביעת האצבע שלנו מסתובבת באינטרנט, וכך כל האקר בן עשרה יוכל להתחזות אלינו כשהוא מחליט להזמין פיצות לכל החברים בכרטיס האשראי שלנו או לטוס עם הדרכון שלנו לדובאי. בעבר הממשלה יכלה להחליט להחליף את כל מספרי הזהות במקרה של סכנה למידע, אבל אפילו המדע הבדיוני עדין לא המציא שיטה להחליף אצבעות ועיניים.

ואף על פי כן, למרות שלפי דו”ח מבקר המדינה נחיצות המאגר מוטלת בספק, ולמרות הביקורת החריפה שמתח דו”ח המומחים המקצועיים של התנועה לזכויות דיגיטליות באשר לרמת בטיחותו, הקואליציה תמכה בהארכת תקופת הניסיון של המאגר.

הגיע הזמן שנבחרי הציבור יבינו בשביל מי הם עובדים ועל הפרטיות של מי הם צריכים לשמור. שקיפות היא לא משחק במידע הכי אישי ופרטי של האזרחים. בית המחוקקים אינו ביתם הפרטי, כל מה שקורה בין קירותיו הוא עניינו הישיר של הציבור. מי שיש לו מה להסתיר, שיפנה במטותא את כיסאו, כי מקומו לא כאן. כמו בכנסת גם במשרדי הממשלה הפקידים והעובדים המקצועיים מחויבים לטובת הציבור.

ח”כים, אל תתנו יד (את היד עם האצבעות שלנו) למאגר. שרים, עשו מעשה ופרסמו עצמאית את הצבעותיכם בוועדה. הציבור יגמול לכם.

מרי לויצקר היא רכזת הקהילה בסדנא לידע ציבורי.

אתר ANYWAY תמונת מסך

Anyway – שינוי בכל דרך

פוסט מאת גל רייך.

היום השקנו רשמית את ANYWAY. אחרי מעל ליום שלם בעמוד הראשי של ynet אתם מתארים לעצמכם שיש לי הרבה לומר ולספר. אבל תרשו לי לעשות זאת במועד מאוחר יותר ולהתמקד היום בשני דברים שבלעדיהם כל זה לא היה קורה.

ב-19.7.10 נהרגה אחותי הקטנה דנה בתאונת דרכים מיותרת, על כביש אדום. הייתי אז בן 22, וידעתי אז כמו שאני יודע היום שהמוות של דנה הוא האירוע הטרגי, הקשה, העצוב ביותר שאי פעם אחווה. בלי לחקור הרבה, היתה לי הרגשה שהמוות של דנה בטרם מלאו לה 17 הוא מוות מיותר ונמנע.

תמיד רציתי לשפר את העולם, כבר לפני כן פעלתי בכמה זירות. אך לא הייתי מגיע להתעסק בתאונות דרכים לולא התאונה הזאת. זהו הדבר הראשון שבלעדיו פרויקט ANYWAY לא היה יוצא לדרך. בשיא הכנות והאנוכיות, אם הייתי יכול לוותר על ANYWAY ולהחזיר את דנה הביתה, הייתי עושה זאת מיד.

אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר, ואני את חלקי מתכוון לעשות. אם אי אפשר להגיע ל-0 הרוגים בתאונות דרכים, אז נגיע ל-0 הרוגים מיותרים בתאונות דרכים. כשהתחלתי את התהליך להקמת ANYWAY סיפרו לי הרבה מומחים שהמדינה מסוגלת להתמודד עם מוות של פחות או יותר 300 אנשים בתאונות דרכים בשנה. לפי המספר הזה נערכים הגופים בישראל, תקציבים, אכיפה, תשתיות, חינוך. שאלתי אותם- כמה אנשים אתם מוכנים שיהרגו בעיר שלכם? ברחוב שלכם? במשפחה שלכם? קל להגיד שהמדינה יכולה להתמודד עם 300 הרוגים בשנה, אבל בואו נראה אתכם מתמודדים עם הרוג אחד, בודד, במשפחה שלכם.

אני התחייבתי למלא את החלק הקטן שלי במלחמה הזאת, והיום, אחרי שנתיים של עבודה על ANYWAY אני רק מתחיל. אני מבטיח שתדעו הרבה יותר בהמשך, איך, כמה ולמה. בינתיים אתם מוזמנים להעיף מבט:www.anyway.co.il.

את ANYWAY בנו אך ורק מתנדבים, בקוד פתוח, כדי שנבטיח שהבעלות תמיד, תמיד, תישאר בידיים שלנו- האזרחים. זה מוביל אותי לדבר השני שבלעדיו כל זה לא היה קורה. אציין כאן רשימה חלקית מאוד של אנשים שתרמו ותורמים למערכת מתוך תחושה ואמונה אמיתית שאנחנו הולכים לנצח את התאונות האלו.

בערב קריר, אחרי הלימודים סיפרתי לעידן אלמוג על התאונה. התחלתי לגלגל את הרעיון, אבל הייתי רחוק מלדעת מה אני רוצה. עידן שידך לי אחרי פחות מיום את רון רייטר. רון, מעבר לכתיבת הקוד הראשוני היה גם הראשון להאמין שטכנולוגיה יכולה לשנות מציאות ונסח בי תחושת ביטחון שאני לא לבד. הבנתי שיש לנו ביד משהו ששווה לגלגל הלאה ויצרתי קשר עם ידיד ותיק- עמרי באומר. ואז עם ליאת אארונסון. וכולם הוסיפו ותרמו לרעיון. הוא כבר היה מגובש הרבה יותר. וזה, קרה בין כותלי המרכז הבינתחומי הרצליה.

הרעיון של לשלב נתוני תאונות דרכים עם הצעות וקריאה לפעולה של גולשים על גבי מפה אחת הוביל אותי ללא אחר מאשר ליאור צורף, המומחה לחוכמת ההמונים. רון כבר התריע שאנחנו מדברים על פרויקט גדול. צריך צוות, תקציבים, חשיבה משותפת.

במקביל, ביקשתי את עצתו של אריאל הלוי, ששיחה אסטרטגית איתו היא לא רק תענוג היא גם שווה זהב (בפועל), ולמרות זאת הוא התעקש לשלם על הטוסט שאכלתי. אני לא אגזים אם אומר שהפגישה הקצרה איתו היתה הגורם היחיד שגרם לי לבקש להופיע ב- TEDxIDC, במטרה ברורה שהדבר יעזור לי לגייס עוד משאבים. וכך היה. בזכות הצוות הנהדר: אורי לוזיה ורון קרישן, דגן מור, מרב טורל, אילן חזם, אביגיל טננבאום, מיכאל וייץ.

אי שם ב-2013 חיפשנו בית ופנינו להסדנא לידע ציבורי. התקבלנו בזרועות פתוחות ועם בירה צוננת. לא רק שלא היה לי הרבה מה להציע, באתי במטרה לקבל הרבה יותר ממה שאוכל לתת. באותם ימים ANYWAY לא היתה אלא רעיון מעורפל, התחלה בסיסית של קוד ותקווה לעתיד טוב יותר. מור רובינשטיין שהיתה אז רכזת הקהילות הבהירה לי שהסדנא יכולה להיות בית, אבל שהכניסה אליו תהיה תהליך ארוך, קשה ואולי קצת מתסכל. לשמחתי, היא טעתה. כבר בשבועות הראשונים התגבש לו צוות מפתחים מוכשר ומחויב, ובעזרתו של נעם קסטל נותבו להם מתנדבים חדשים אל הפרויקט החדש ועיבו אותו. למדתי אז שהסדנא היא לא רק בית שיש מה לקחת ממנו, אלא מקום של אנשים חושבים, אכפתיים, כאלה שרוצים לשפר את המדינה על אמת. גם כשזה דורש עבודה אפורה ונבירה במסמכים לא נגישים בעליל. בעזרתו של יובל אדמון שהיה מנכ״ל הסדנא אז הצלחתי לפחד פחות ולהעז יותר, גם בתוך הסדנא ובעיקר מחוצה לה.

וזו הפואנטה של הסיפור- כל האנשים האלו הם הדבר שהופך את הסדנא לבית שבאמת רוצה שתגדל. הם יעבדו הכי קשה שהם יכולים, ואז יגבירו כשתתקשר אליהם בשש וחצי בבוקר כדי להוסיף שרת. כן, יהודה דוייטש עשה זאת רק השבוע. הם יהיו מצפן מוסרי או שותפים להתלבטויות הרות גורל לא רק בימי שני ולא רק בגלל התפקיד שלהם, כמו שבי קורזן המנכ״לית, שגם יש לה סבלנות אין קץ למישהו עם גחמות כמו שלי כל שני (וחמישי). והרשימה ארוכה, מרי לויצקר רכזת הקהילות המופלאה, שלא מפספסת אף פרט חשוב במפגשים, וניר הירשמן שמוביל פרויקט בעצמו בסדנא – מעורר השראה בפני עצמו, אבל גם משמש כדובר שידאג שנראה ונשמע הכי טוב שאפשר.

ולכל השמות האלה צריך להוסיף את חבורת המפתחים (והמפתחות!) שבלעדיהם אף ביט לא היה ביט ושום קליק לא היה קליק: שגיא סמולרסקי, דניאל הרשקוביץ, מיכל טננברג, ראובן יגל , יוסי אטיאס, עמרי בהומי, עודד לזר, עמר שכטר, דרור ברן, ג’ניה נמצר, משה נחמיאס, סמואל רגב, אגם אלוני, אבי קליימן, עמר המרמן.

זה, תיאור חלקי ביותר של הסדנא לידע ציבורי- מקום שאי אפשר לתאר במילים וכדאי לבוא ולראות כדי להיווכח.

ל-ANYWAY יש מטרה מוגדרת ולא פשוטה. להילחם בתאונות דרכים ולהציל חיים. משימה שרק אירגון כמו הסדנא יכול לקחת על עצמו ועוד לעשות זאת באמצעים שהם בכלל לא מתחום התחבורה כמו: מידע שקוף, שינוי מדיניות, שיתוף הציבור, טכנולוגיה ועוד.

היום, בשעה טובה, הסדנא מאפשרת גם לכם לבדוק היכן מתרחשות תאונות ליד הבית שלכם, לנהוג בזהירות, וגם לפתוח דיון עם גולשים אחרים על פתרונות.

 

Anyway – שינוי בכל דרך

כנסת ישראל

הבחירות ברשת החברתית: על דת, על מה משותף לכחלון,ישי ודרעי, ועל מה המפלגות לא מדברות?

פרופ’ קרין נהון משתמשת בנתונים שנאספים על ידי אתר כיכר המדינה של הסדנא כדי לנתח את פעילות הפוליטיקאים ברשתות החברתיות לקראת הבחירות. הפוסט פורסם במקור ב-1.2.2015 באתר של נהון, ובנוסף בפלוג ובאתר מאקו.

השבוע התמקדתי בניתוח השיח ברמת המפלגות ברשתות החברתיות לפי מילות מפתח שונות. הטבלה הבאה מתארת את סך כמות הסטטוסים בפייסבוק לפי מילת מפתח, ואת מדרג המפלגות לגבי אותה מילה (לפי כמות הסטטוסים שפורסמו ע״י המועמדים באותה מפלגה).

מילות מפתח ומדרג מפלגות
 נראה שהנושאים (מילות המפתח בפוסטים) שעולים לסדר היום בשכיחות גבוהה בימים אלה הם: דת, יהודי/ות, חברה/חברתי ושלום, ובשכיחות פחותה יותר הנושאים ציונות, בטחון וכלכלה.
אם בוחנים את הנושאים שעולים לדיון בתוך כל מפלגה מקבלים תוצאות מעניינות שעליהן הייתי רוצה לדון בהרחבה.
בתוך המפלגות מילות מפתח
 (* הערה – הקידוד ברשימה הערבית המאוחדת נעשה רק על הפוסטים בעברית)
ראשית, הנושא שמעסיק ללא יוצא מן הכלל את כל המפלגות במדינה הוא נושא הדת. ברוב המקרים הנושא הזה מופיע כנושא בשכיחות הגבוהה ביותר אפילו במפלגות האמורות לייצג בעיקר מגזרים חילוניים כגון המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית – אך אין ספק שהדת היא סוגייה שתופסת את תשומת הלב של הפוליטיקאים הרבה מעבר לההיבט הדמוקרטי (הערה – מילת המפתח דמוקרטיה זוכה לעשרות אזכורים בלבד).

הנושא השני שמופיע בשכיחות גבוהה בכל המפלגות פרט ליש עתיד הוא נושא השלום. אם מדובר בפוסטים סקפטיים על השלום, או פוסטים המייחלים לשלום.

הנושא החברתי. הנושא החברתי מעסיק את המפלגות והמועמדים השונים יותר מהנושא הביטחוני. נותר לנו לחכות לבחירות כדי לדעת אם באמת הבוחר הישראלי יצביע לפי הרצף הבטחוני או החברתי. המפלגות, שהנושא החברתי נמצא אצלן בשכיחות גבוהה, הן: כולנו, ש״ס, יש עתיד, מרצ והמחנה הציוני. הרשימות האחרות מייחסות לנושא פחות משמעות. כך למשל הליכוד מתמקד בשיח יותר ביטחוני (דת, טרור, שלום וביטחון) והבית היהודי בשיח יותר דתי-לאומי (יהדות, דת, ציונות ושלום).

מילה על מפלגת יחד העם איתנו (אלי ישי) – לפי ניתוח הפוסטים שהמועמדים העלו נראה כי מפלגה זו מתמקדת בנושא הדתי ופחות בחברתי וזאת בניגוד להצהרותיו של אלי ישי. זהו איזור צפוף בספקטרום המפלגתי שנדבך גדול ממנו נתפס ע״י ש״ס וע״י הבית היהודי – חומר לחשיבה לקברניטי המפלגה ומובילי הקמפיין של מפלגת יחד.

על מה לא מדברים? הנושאים: שחיתות, פלסטינים, ריבונות ושקיפות הם הנושאים הכי פחות מדוברים בקרב המפלגות. המפלגות היחידות שמעזות לדבר על נושאי השקיפות והשחיתות הן יש עתיד, מרצ והמחנה הציוני. נושא השחיתות תופס כותרות בשבועות האחרונים, והנושאים הללו חשובים מדי מכדי אזכור ע״י מפלגות בודדות בלבד. אחד השינויים שהייתי רוצה לראות במרחב הציבורי הישראלי הוא הבאת שני הנושאים הללו לקדמת הבמה לדיון שבו מעורבות מפלגות ונבחריהן מכל הקשת הפוליטית.

מה המשותף למפלגות כולנו, ש״ס ויחד העם איתנו? ניתוח של מילות המפתח מראה קרבה אידאולוגית בין המפלגות הללו. כך מילות המפתח שלא זכו כמעט כלל להתייחסות בשלושת המפלגות הללו יחדיו הם נושאי רווחה, חינוך, בריאות, זכויות, תעסוקה ושוויון. תוצאה זו מפתיעה, ביחוד כי מדובר במפלגות שמתיימרות להוביל את הנושאים החברתיים. ולסיום נושא זה, שלושת המפלגות הללו הן הממוקדות ביותר מבחינת השיח (יש כאלה שיקראו לכך סקטוריאליות). דהיינו, ארבעת מילות המפתח השכיחות שלהן מהוות כ-70% מסך כל מילות המפתח שנדגמו.

ולסיום הבה נשווה את המגמות דלעיל של המפלגות עם התבטאויות ראשי המפלגות:

ראשי מפלגות ומילות מפתח

השינוי הבולט לעין בהתבטאויות ראשי המפלגות לעומת מפלגתם (סך המועמדים) נראית לעין בבולטות של הנושא החברתי אצל הרצוג, לפיד, כחלון ודרעי, זאת בהשוואה לנושא הדתי שתפס את רוב המקומות הראשונים במדרג המפלגות. נושא הטרור והבטחון יותר בולטים בפוסטים של ראשי המפלגות מאשר ברמת המפלגה (כל המועמדים יחדיו). ולסיום – נראה כי זהבה גלאון ויאיר לפיד מכסים נושאים מגוונים יחסית לשאר המועמדים כאשר 57% ו-50% מסך מילות המפתח בפוסטים שלהם מטפלים בנושאים נוספים מעבר לארבעת השכיחים. להבדיל אצל כחלון ארבעת מילות המפתח השכיחות אצלו (חברה, כלכלה, דת וכבוד) משמשות כ-74% מהמסרים אותן הוא מעביר לבוחריו וניתן לומר שהקמפיין שלו מאוד ממוקד.

* רציתי להודות באופן אישי ליותם מנור, מוביל פרוייקט כיכר המדינה בסדנא לידע ציבורי – בלעדיו הניתוח הזה לא היה מתאפשר.