“אנחנו רוצים לאפות עוגה אבל יש לנו רק קמח”
רשמים ומחשבות מהיום השני בכנס OKFest, ברלין
מחלוצי תנועת המידע הפתוח, ה– OK קיימים כעשר שנים, ובתקופה הזו צמחו, גדלו והרחיבו את מעגלי ההשפעה שלהם. אם בשנים הראשונות של הפעילות העבודה שלהם התאפיינה בהתלהבות אדירה מטכנולוגיה והאמונה שהיא לבדה תוכל לשנות את העולם, נראה שהכנס השנה הוא במידה רבה בסימן התפכחות והתבגרות. מוטיב מרכזי בהרצאות שפתחו את היום ובדיונים לאחר מכן היה: איך אפשר לעשות שינוי משמעותי לטובת החברה ואיך ניתן להשיג השפעה. התשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב היתה לחבור למי שעושים זאת כבר שנים ארוכות – עיתונאים חוקרים, ארגוני זכויות אדם, אקטיביסטים, אמנים. הכנס עסק כולו בחיבורים האלה וגם בקריאה ביקורתית להסתכל מחדש על מטרות התנועה ולבחון כמה מהן הושגו.
זו ככל הנראה הסיבה ששני הדוברים המרכזיים שהוזמנו לפתוח את הכנס ביומו השני לא הגיעו מתחום הטכנולוגיה. הראשון, פטריק אלי, הוא ממייסדי אחד מארגוני זכויות האדם החשובים בבריטניה, Global Witness, שעוסק בהפסקת הניצול,ההשחתה והפרות זכויות האדם, שהפכו למרכיב קבוע במרדף אחר משאבי טבע במדינות מתפתחות. בסיפוריו המרתקים הוא הזכיר שמידע מענין ובעל פוטנציאל השפעה הרבה פעמים דורש חקירה מעמיקה ולקיחת סיכונים (לפעמים בחיי אדם, לעיתים בתביעות ענק) ושהשגת מידע היא רק חצי הדרך. כדי שתהיה לו השפעה צריך ללכת למרכזי קבלת החלטות, לפרלמנט ולתקשורת ולדרוש שינוי.
הדוברת השנייה, Beatriz Busaniche, היא חוקרת מובילה ואקטיביסית בתחום זכויות יוצרים, שהתריעה שבכל יום אנחנו מפסידים במאבק על שמירת מידע פתוח אל מול האינטרסים של חברות מסחריות. האבסורד הוא שתומכי סגירת מידע ושמירה על פטנטים ניכסו את שיח זכויות האדם תחת ההצהרה כי שמירה על נכס אינטלקטואלי היא זכות אדם. הקריאה שלה היתה לאבד קצת מהנאיביות שלנו, לאמץ את השפה והטקטיקות של תנועות שהצליחו בעבר,כמו התנועה הפמיניסטית, ולבנות קואליציות חזקות עם ארגוני זכויות אדם, כגון אלה שנלחמים על הזכות לבריאות.
רופוס סיכם את ההרצאות האלה במילים: “אנחנו רוצים לאפות עוגה, אבל כל מה שיש לנו זה קמח“.
הסשן שמושון דיבר בו התחבר היטב למחשבות על מידע, מה ניתן להשיג באמצעותו וממה חשוב להיזהר. בדיון המוצלח ביותר בכנס עד כה (בעיני האוביקטיביות לחלוטין), השיחה התמקדה בתוצאות הבלתי צפויות ולעיתים שליליות של פתיחת מידע. סביב “סיפורי אימה” על פתיחת מידע שהשתבשה, עלו שאלות מענינות: איך מבטיחים שהמידע לא מעוות את המציאות; האם ההנחה שלכולם יש גישה שווה למידע נכונה ואיך נמנעים מהסכנה ששחרור מידע רק ירחיב פערי כח; ואיך קרה שתנועה שהיתה אמורה לאפשר ריבוי קולות מצאה את עצמה לעיתים מחליפה תנועות חברתיות בעיצוב סדר היום החברתי.
בסשן שמור סייעה לארגן, מדינות מסביב לעולם עדכנו על ההתקדמות במדינותיהם בפתיחה והנגשה של מידע לציבור. היתה נציגות מרשימה, מבורקינה פאסו, דרך אוקראינה, פולין, מצרים, ישראל (ניחשתם נכון, אני!) ועד קנדה וארה“ב. זה עורר בי מחשבות על כך שאפילו במקום שעוסק בטכנולוגיה גלובלית וחוצת גבולות, אנחנו עדיין שבויים ברעיון מדינת הלאום. אבל זה כבר דיון לבלוג אחר.
במיטב המסורת האירופית, נראה שצרפת התקנאה בשכנתה מעבר לאגם, והחליטה להתחרות על הבכורה בתחום פתיחה ושיתוף. הם עשו כברת דרך בשנה האחרונה והתגאו בכך שהם תומכים במספר ארגונים אזרחיים שעוסקים בפתיחת מידע (אההם, רמז לממשלת ישראל). הקנדים בדרכם המנומסת התיחסו (כרגיל) כמובן מאליו לכך שאזרחים שותפים לתהליכי קבלת החלטות והרשימו במספר הרב של היוזמות שהם מקדמים. לא בפעם הראשונה בחיי, מצאתי את עצמי מתחברת מיידית לפולנים, שנציגתם סיפרה שהממשלה שלהם לא משהו בשחרור מידע, אבל האזרחים שלהם אלופים בלעשות את זה בעצמם. היתה המון התרגשות והתלהבות בחדר. אני יצאתי עם החלטה שבשנה הבאה נדאג שנציגי ממשלת ישראל ישתתפו בכנס – זה יחסוך לנו שעות רבות של עבודת שכנוע.
אך, ללא ספק, הסשן המענין ביותר מבחינתי היתה שיחה על גרם מדרגות עם פטריק אלי, שהתנפלתי עליו ללא בושה בדרכו לאחד הדיונים. יחד עם מושון וטום מ my society שוחחנו על מגוון נושאים, ממאבקי זכויות אדם ועד עבודה עם מתנדבים. האם זו התחלתה של ידידות מופלאה? אני מקווה מאד שכן.
עד כאן להבוקר.
להתראות,
שבי
